כך שאין כאן ויכוח על פרשנות של חוק, יש רק ויכוח על נאותות ונראות ציבורית. וזה ויכוח שכמובן קשה מאוד לנהל במנותק מההערכה הכללית של כל אחת ואחד לטראמפ. לכן, כדאי לכולנו לנסות לחשוב עליו בהתייחס למועמד שאנחנו אוהדים ומעריכים. סוג של תרגיל בדמיון מודרך: נניח שאתם אוהדים של בנימין נתניהו, האם הרשעה שלו ברישום כוזב שנעשה כדי להסתיר רומן עם כוכבת פורנו היה פוסל אותו בעיניכם מכהונה כראש ממשלה (כמובן, בהנחה שהחוק הישראלי מאפשר את כהונתו)? נניח שאתם אוהדים של בני גנץ, האם הרשעה שלו ברישום כוזב שנעשה כדי להסתיר רומן עם כוכבת פורנו היה פוסל אותו בעיניכם מכהונה כראש ממשלה (כמובן, בהנחה שהחוק הישראלי מאפשר את כהונתו)? אני יודע מה מייד (חלקכם) תגידו: נתניהו לא היה עושה דבר כזה. או: אני אוהדת של לפיד כי אני יודעת שהוא לא אדם כזה. אז בואו נעשה את זה קצת יותר רחוק, וקצת פחות טעון. נניח שאתם מעדיפים את טראמפ כנשיא אמריקני, האם לדעתכם זה פוסל אותו? נניח שאתם מעדיפים את ביידן כנשיא אמריקני, האם הרשעה מקבילה בדיוק הייתה לדעתכם פוסלת אותו? (ואל תגידו שאתם לא יכולים לדמיין גם את ביידן בסיטואציה כזאת. אם אתם לא יכולים יש לכם בעיה של דמיון). במילים אחרות, מה שאני שואל כאן, בעיקר את מי שמרגישים שאסור שטראמפ יבחר כנשיא, זה את הדבר הבא: האם לדעתכם ההרשעה היא שפוסלת את טראמפ בגלל שהוכח שהוא עבריין - או שאתם נגד טראמפ בכל מקרה, וההרשעה רק מחזקת את דעתכם שמלכתחילה הייתה שהוא לא ראוי? במשתמע, גם אם לא ינהלו את תרגיל הדמיון המודרך, זו השאלה שתכריע מה יקרה לתמיכה בטראמפ בעקבות ההרשעה. היא תציב את האמריקנים בשלוש עמדות עיקריות: ראשונה: מי שחושבים שהמשפט היה מוטה, מעוות, פוליטי. אלה יהיו בעד טראמפ. שנייה: מי שגם בלי המשפט חשבו שטראמפ לא צריך להיות נשיא. אלה יישארו נגד טראמפ. שלישית, והקבוצה המתנדנדת, ולכן החשובה: מי שצריכים להחליט האם הרשעה ברישום כוזב בנסיבות הספציפיות של המקרה הזה רלוונטית למועמדות של טראמפ לנשיאות. יהיו שיאמרו שכן, היא רלוונטית. יש מי שחושבים שעבריין לא צריך להיות מנהיג. יהיו שיאמרו שלא, משום שקל להבין למה לטראמפ היה חשוב להסתיר את העניין המביך שהסתבך בו. לא מעט אמריקנים סלחו לנשיא קלינטון כשהיה ברור ששיקר תחת שבועה כדי להסתיר את הרומן שלו עם מוניקה לוינסקי בשנות התשעים. ולא מיותר להזכיר שקלינטון אומנם לא תקף את המערכת המשפטית בשפה הבוטה של טראמפ, אבל גם הוא טען שרודפים אותו, שמנסים להפיל אותו בהליכים משפטיים, גם הוא התבכיין, התקרבן, התעצבן. העניין לא היה זהה, הנסיבות לא היו מקבילות, הרטוריקה הייתה פחות מטרידה. ובכל זאת, כדאי לזכור. טראמפ אינו הנשיא הראשון שעובר על החוק כדי להסתיר רומן בעייתי. קלינטון נבחר לכהונה שנייה קצת לפני שסערת לוינסקי פרצה במלוא עוזה. אבל בחירות האמצע של 1998 הוכיחו שהמפלגה הדמוקרטית לא נפגעה בגלל הפרשה. בעיצומו של הליך ההדחה נגד הנשיא קלינטון, המפלגה הצליחה לכבוש מושבים בבית הנבחרים. זו הייתה הפעם הראשונה שמפלגת שלטון הצליחה לעשות זאת מאז בחירות 1934. גם שיעור האהדה לקלינטון עלה בשנות כהונתו האחרונות. הציבור השתכנע שההליכים שהתנהלו נגדו היו מוגזמים לנוכח העבירה: שקר תחת שבועה כדי להציל את תדמיתו ואת יחסיו המשפחתיים. הזמנים השתנו. מה שעבד בשנות התשעים האופטימיות של אמריקה כבר לא מתאים לאווירה של היום. קלינטון הצליח לתקשר את עמדתו בהצגת עמדה מתנצלת, מתחטאת. הוא פנה לציבור בהסמקה וחיוך שרמנטי. הציבור - תמים כתמיד - קנה את השטיק. טראמפ בוחר בטקטיקה אחרת: לעומתית, ממרידה. הוא לא מתנצל, הוא תוקף. הוא לא מתחטא, הוא מאיים. ימים יגידו אם גם השיטה הזאת אפקטיבית.