מילים מרגשות, נשגבות, מלאות הוד ופאתוס, מילים של אהבה, של הערכה, של הכרת הטוב, מילים של נחמה וגעגוע נישאו מפי צמרת והנהגת המדינה לכבודו של מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ, דוד לוי, שהשיב נשמתו לבוראה. שמעתי ופניי חפו, כל המילים העיליות הגיעו בדין לדוד לוי, על כולם הייתי חותם בשתי ידיי, הן הגיעו בזכות ובעיקר באיחור גדול מדיי, איחור של מומחים להספדים ומשוררי קינות אשר בערוב ימיו כתרו לו כתרי הלל ושבח בעוד בימיו הפכוהו למשל ולשנינה. דוד לוי מעולם לא נזקק לתעודת הערכה, גם לא מחלק ממספידיו אשר העלו על נס את דמותו רבת ההוד. באצילותו בז לאותם אנשים ששמו אותו ללעג וכתבו כל יום עמוד חדש בספר הבדיחה והחידוד אודותיו. ברם, כמו מנחם בגין, בשעתו אף דוד לוי, בלכתו, היה לאורקל, לדמות מופת, לאביר בעל דמות היגון, למדינאי, לפרגמטיסט לויאליסט, למודל לחיקוי. דוד לוי ומנחם בגין, הם סיפורה של הפוליטיקה הישראלית. הם ש"גנבו" לאליטות את המדינה, הם שפרצו דרך וסללו נתיב לבני עדות המזרח שהתייצבו בקדמת הבמה, הם, שאמונתם עמדה איתן בסערות הזמן, הם שספגו חיצי לעג ובוז, הם שבשיא כוחם הפוליטי היו מושא לשנאה, "בגין רוצח", ספירת חללי מלחמת לבנון הראשונה, בדיחות דוד לוי, הקטנת דמותו וכיווצה באופן לעגני ומתמיד. תהליך החיטוי שביצעו המשתלחים בראש הממשלה מנחם בגין, כמו תהליך האידיאליזציה המתבצע בימים אלה במ"מ ראש הממשלה, דוד לוי, הוא אותו תהליך, אחרי מות קדושים אמור ויש אפילו געגוע. השיטה שהשתכללה בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה במלוא כיעורה, השפל, בזה, לעג, גמד, הקטן, השתלח, השפל, הלעג את יריבך וכשייאסף אל עמו, העצם, הגדל, שבח, פאר הדר. נער הייתי וגם זקנתי, זכיתי לפגוש את דוד לוי, שכני האהוב משכונת אליהו בבית שאן, בנסיבות שונות. החשובה בהן, יותר מהראיון בן מספר השעות שהעניק לי, הייתה בהיותו שר החוץ. הזמנתי אותו להיות אורח הכבוד במסיבת בר - בת מצווה של ילדי פנימייה שחגגו בצוותא. השר דוד לוי נענה בשמחה ובמאור פנים, לאחר יום עמוס ביותר בתהליכים ומהלכים מדיניים חובקי עולם, הגיע אל אולם השמחות, חיבק כל נער ונערה, התעניין מאין באו, בתחביביהם, לאחר מכן התיישב לראות את המחזה שהעלו, לשמוע את השירים, להצטלם בלבביות, בתום שעה ארוכה יצא לדרכו, זה האיש. מנחם בגין, דוד לוי, פולני ומרוקאי, ישראלים, יהודים, חוללו את המפנה הדרמטי בתולדות מדינת ישראל, מפנה שעד ימים אלה יש המסרבים בעקשנות לקבלו. חשבתי עליהם והרהרתי ביני לביני, האם בבוא יומו, עד מאה ועשרים שנות חיים טובים ובריאים, יזכה גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להספדים מרוממי רוח, מלאי פאתוס והדר מאותם שבכל רגע נתון יורים בו בליסטראות של חמה, מחרפים, מגדפים, מבזים, משפילים, שונאים ומתעבים אותו, האם מבקשי נפשו הרודפים אותו ללא הרף, הרואים בו האחראי לכל עוולות היקום יספידוהו בערגה ובגעגוע כמו את בגין ולוי? אינני בטוח, במקרה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם השיטה הזו בעיני שונאיו פסה מן העולם. חבורת הקנאים הפונדמנטליסטים לא תניח לנתניהו גם אחרי סתימת הגולל. תם עידן המשפילים ובוכים.