מדי שבוע, בכל יום שישי, אני מפרסם בקבוצת 'לא סופרים' של עיתון 'הארץ' הרהור על שיר. בשבוע שעבר כתבתי על טקסט קצר ומעורר חלחלה של עמוס עוז: "הָעֻבְדּוֹת, אֲנִי אוֹמֵר, הֵן לִפְעָמִים אוֹיְבוֹת שֶׁל הָאֱמֶת". ההרהור שלי לא התמקד בעמוס עוז, אלא בעידן הפסיכופתי, בתרבות הפייק_ניוז, ובטשטוש הגבולות שבין אמת ושקר. המשפט של עמוס עוז הוא ביטוי מזעזע של התרבות הפסיכופתית המבקשת לערער את מוסכמות היסוד של המוסר ושל הציוויליזציה האנושית. הפוסט שלי עורר עניין רב. אבל ברגע מסוים הוא הוצף בתגובות אלימות, מכפישות ומאיימות של דניאל עוז וחבריו, נגדי ונגד גליה עוז, בתו של עמוס עוז שכתבה ספר על ההתעללות שחוותה מאביה. כדי למנוע את המשך ההתעללות וההכפשה מחקתי את הפוסט, ופרסמתי הודעה קצרה המסבירה מדוע מחקתי אותו. לצערי, מנהלת הקבוצה, העיתונאית עלית קארפ, סירבה לפרסם את ההסבר שלי למחיקת הפוסט, ובכך שיתפה פעולה עם האלימות של דניאל עוז וחבריו. עוד לפני כן היא כתבה לי שמשפחת עוז יורדת לחייה בגלל הפוסט שלי. עלית קארפ הפכה לשותפה לחומת ההכחשה, ולהתכחשות לאלימות של פסיכופתים ששולטים בתרבות ובפוליטיקה, והצטרפה למשפחת עוז המבקשת להסתיר את מעשיו של עמוס עוז, כפי שתוארו בספרה של גליה עוז. יש לכך השלכות ציבוריות, ואיום על כל מי שמבקש לחשוף את הפגיעה במאות אלפי ילדים מוכים ונשים מוכות, כדי להגן על בעלי הכוח. אנא שתפו.