|
- ארצות הברית - באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אפילו החוקים מנסים להיות אחידים. יש להם את "הקוד המסחרי האחיד" (UCC), שמטרתו ליצור אחידות בחוקי החוזים בין המדינות השונות. אבל רגע, זה לא הכל. יש גם את "Restatement Second" - מדריך שמסביר איך לפרש חוזים, והוא ממש כמו ספר הבישול של השופטים. הוא לא מחייב, אבל כולם מתייעצים איתו.
- בריטניה - בבריטניה, ארץ הממלכה והמסורת, הכללים לפרשנות חוזים התפתחו לאורך מאות שנים בפסיקה של בתי המשפט. פסק דין חשוב משנת 1998, Investors Compensation Scheme v West Bromwich Building Society, קבע את העקרונות המנחים. השופטים בודקים מה היה ברור לצדדים בזמן החתימה, מה הם ידעו או היו אמורים לדעת, ומה היה ההקשר העסקי של החוזה. נשמע כמו חקירה של שרלוק הולמס, לא?
- קנדה - בקנדה המצב דומה לבריטניה, אבל עם מפנה. בפרובינציה קוויבק, שהושפעה מהצרפתים, יש קוד אזרחי שקובע את הכללים. זה כמו שתי מערכות הפעלה שונות על אותו מחשב.
- גרמניה וצרפת - בשתי המדינות האלה יש קודקסים אזרחיים שמכילים את כל החוקים החשובים, כולל דיני חוזים. בגרמניה שמים דגש על "כוונת הצדדים האמיתית", ובצרפת על "הכוונה המשותפת". נשמע קצת רומנטי, לא?
חוזה הוא לא רק נייר, זה הסכם לכל דבר ועניין! ולכן, חשוב להבין את הכוונה האמיתית של הצדדים, את ההקשר, הנסיבות והמטרה העסקית של החוזה. במקרה של ספק, השופט הוא הפרשן, והוא יכול להיעזר בכל מיני מקורות כדי להבין מה הצדדים באמת התכוונו.
|