1. "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". לא הייתה אמירה שכזאת על ראש ממשלה בישראל מצידה של ועדת חקירה ממלכתית. נכון, אלו מסקנות לכאוריות העולות מתוך עבודתה של ועדת הצוללות ובטרם נשמעה לעומקה גרסתו של בנימין נתניהו. ועדיין. אפשר להיות משוכנעים שחברי הוועדה דנו ארוכות ועמוקות על כל אות במכתבי האזהרה בכלל ובמשפט הזה בפרט; גרוניס ידוע כאדם שקול ובלתי מתלהם. יש מדינות בהן המנהיג היה מתפטר אחרי אמירה שכזאת. לא אצלנו, בוודאי לא נתניהו. 2. בגדול מה שמתארת הוועדה הוא במקרה הטוב ברדק אטומי ברכש אמצעי הלחימה היקרים ביותר ואולי החשובים ביותר של ישראל. מפקד חיל-הים עובד מאחורי גבם של הרמטכ"ל (מפקדו הישיר) וסגן הרמטכ"ל (המופקד על בניית הכוח), מתעלם מהנהלים של משרד הביטחון (לו כפוף הצבא כולו) ויוצר מסלול עוקף עם ראש המל"ל - כדי לרכוש ספינות במאות מיליוני שקלים. וזה עוד החלק הפחות-חמור. יש לנו ראש ממשלה שיוצר מסלול העוקף את שר הביטחון, משרד הביטחון וצה"ל, ואשר גם מתעלם מהחלטותיה של הממשלה בראשותו, כדי לקדם רכש שמשמעותו עצומה ביותר מכל הבחינות: אסטרטגית, ביטחונית, כלכלית, מדינית. הוא גם מקבל בעצמו החלטות מדיניות-ביטחוניות מרחיקות לכת, בלי הליך סדור, בלי תיעוד ותוך מידור גורמים ביטחוניים רלוונטיים. זה ברדק אטומי על טיל שיוט. כאמור, זה במקרה הטוב. במקרה הגרוע, קודש הקדשים של ביטחון המדינה מופקר לטובת אינטרסים עלומים. ישראל תקנה או לא תקנה צוללות, תקנה או לא תקנה עוד כלי שיט, תאפשר או לא תאפשר לגרמניה למכור צוללות למצרים, תפריט או לא תפריט את מספנת חיל-הים - וכמו שכתב יורם טהרלב על שייטת 13: "איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה. האם היו פה אנשי הדממה". 3. ועדת החקירה אינה עוסקת בשאלה מדוע בנימין נתניהו, יוסי כהן, רם רוטנברג ואבנר שמחוני פעלו כפי שפעלו (כך לפחות נראה ממכתבי האזהרה). ככל הידוע, איש מהם לא היה יעד חקירה בתיק 3000 וממילא אין כלפיהם חשדות פליליים. אלא שיש כאן שני "אבל". האחד: הברדק העצום שמתארת הוועדה הוא חמור ביותר, גם אם איננו פלילי. השני: איננו יודעים מה יהיו ממצאי הוועדה; אין לשלול אפשרות שהם יובילו לפתיחה מחודשת של החקירה שהייתה ואולי להתרחבותה לזירות חדשות. הסבר חייב להינתן. 4. הצוללות למצרים הן ההפקרות הגדולה ביותר. גרמניה לא הייתה מוכנה לעשות עסקה כזאת בלא אישורה של ישראל. נכון שיש לנו הסכם שלום עם מצרים, אבל הוא קר למדי, על גישתה של מצרים אפשר ללמוד מכך שלכל הפחות העלימה עין מהאוטוסטרדה שחצב חמאס מתחת לאפה ולרגליה, ואיכשהו לא נראה שהיא מתחמשת במיטב הנשק רק אל מול סודן או לוב. לפי מכתבי האזהרה, ישראל החליטה מתישהו ובעיקר איכשהו שאין לה בעיה עם מכירת הצוללות למצרים. זכותו המלאה של הדרג המדיני להחליט כך. אלא שנתניהו (יחד עם כהן) הוביל את ההחלטה באופן לא מסודר ולא מאורגן, וכאן הוועדה מדברת על פגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. כך התקבלה החלטה חשובה ביותר, שבנסיבות מסוימות (נניח: נפילת המשטר במצרים לידי האחים המוסלמים, כפי שקרה לכמה שנים) עלולות להיות לה השלכות קיומיות. 5. קריאת מכתבי האזהרה הזכירה לי דוח אחר שקראתי בחודש שעבר: הדוח של מתניהו אנגלמן על רכישת חיסוני הקורונה מחברת פייזר. נתניהו עבד במישרין מול מנכ"ל החברה, אלברט בורלא, בלי ליידע את הממשלה וקיבל החלטות מרחיקות לכת. כלומר, זה לא מקרי אצלו. הוא מתייעץ במקרה הטוב עם מישהו או שניים מסביבו, במקרה הפחות-טוב עם עצמו (ואומרים שלפעמים עם שרה נתניהו ואולי יאיר נתניהו), מחליט בעצמו ומבצע בעצמו - גם כאשר מדובר בחיי אדם ובחיי המדינה. אם אי-פעם תהיה ועדת חקירה ל-7 באוקטובר, אל תתפלאו אם היא תגלה שכך התקבלו ההחלטות לגבי חמאס ומזוודות הכסף (וגם שם היה מעורב יוסי כהן). מה הפלא שאחת התגובות של תועמלני נתניהו היא ניסיון לגמד את הסיפור: בסדר, נהלים, ביג דיל. הרי נהלים נועדו לבני תמותה רגילים, לא למי שחסידיו משוכנעים שתבונה אלוקית (לפחות, אם לא נבואה) שוכנת בו. בפועל, התוצאה של הזלזול הזה היא אסון הכרמל, היא אסון מירון, היא אסון 7 באוקטובר.