ארבע ידיעות, לכאורה נפרדות, משכו את תשומת ליבי בשבוע שעבר. הקשר ביניהן, שיוסבר בשורות הבאות, הוביל אותי לתובנה שהיום שאחרי בחזית הדרומית כבר כאן. מזמן. אם הייתה לי אפשרות ללחוש על אוזנו של בנימין נתניהו, הייתי אומר לו: אדוני ראש הממשלה, המלחמה נגמרה. גם אם היא משרתת אותך פוליטית, זה הזמן לחישוב מסלול מחדש. עכשיו, בעצם מזמן, צריך לעצב מציאות חדשה. בכול החזיתות.
בידיעה הראשונה הובא לידי הציבור שראפע סלאמה, מח"ט ח'אן יונס (חוסל בידי ישראל) העביר ליחיא סנואר מסמך כבר לפני ארבעה חודשים (מאי 2024) שבו כתב כי "70 אחוז מהנשק הושמד, 95 אחוז מהרקטות הושמדו, 50 אחוז מהמחבלים חוסלו או נפצעו והרבה מאוד ברחו". הידיעה השנייה סיפרה שצה"ל הודיע שהוא הכריע את חטיבת רפיח של חמאס. הידיעה השלישית עסקה בסקר דעת קהל שנערך בחודש אוגוסט בקרב 538 פלשתינים, כולם תושבי רצועת עזה וכולם עקורים מבתיהם.
חלק מהנתונים לא פחות ממדהימים: רק 6 אחוזים אמרו כי יצביעו לחמאס אם תהיינה בחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט) הפלשתינית. 47 אחוזים השיבו כי יצביעו לפתח, תנועתו של אבו מאזן. 77 אחוזים סבורים שהמצב בפלשתין הולך ונהיה רע יותר ומחצית מהנשאלים (49 אחוזים) היו מהגרים מהרצועה אם רק היו יכולים. הנתונים בעד הפסקת אש ובעד חידוש שיחות שלום עם ישראל לא פחות סנסציוניים, כאשר 90 אחוזים תומכים בחידוש התהליך המדיני. חלק קטן מהם מחייב גיבוי של מדינות ערב לחידוש המשא-ומתן. הידיעה הרביעית עסקה במציאות בעזה: מדי יום נכנסות 200 משאיות עם סיוע הומניטרי, שהוא כבר מזמן לא רק הומניטרי ועל חלק הארי של הסחורות השתלטו אנשי חמאס.
מכאן לתובנות על המצב: המלחמה נגמרה. מזמן. ההתשה ההדדית בדרום שמתבטאת בהמשך חיפוש אחר מנהרות, פירים ומחבלים מביאה למודל של "חתול-עכבר" שאינו מקדם את ישראל ליום שאחרי המלחמה. ישראל יכולה להכריז על ניצחון משמעותי, כמעט מוחלט, על הזרוע הצבאית של חמאס. מתוך הנחת עבודה ריאלית, שלא ניתן להרוג את כל המחבלים, די בעובדה שמחציתם (לפי ראפע סלאמה מחודש מאי. מאז חוסלו עוד מאות רבות של מחבלים) ושמרבית הנשק שיורה ירי תלול מסלול (רקטות, פצמ"רים, טילים) הושמד כדי להכריז על ניצחון.
הזווית הביטחונית
הזווית המדינית-חברתית: יש היום צימאון של הציבור בעזה לראות שלטון חדש לא של חמאס. ההעדפה הברורה מהסקר היא לראות בחזרה את הרש"פ. אם ממשלת ישראל הנוכחית רואה באבו מאזן אויב שאסור להחזירו לרצועה, עליה לחשוב על פתרון שיאפשר ניהול ערבי/מוסלמי של שיקום הרצועה והמערכות האזרחיות. לישראל יש קשרים גלויים עם לא מעט מדינות ערביות ומוסלמיות שמגלות עניין בזירה הפלשתינית, ואין סיבה שלא לערב מדינות אלה בעיצוב סדר היום המדיני תוך שימור וחיזוק האינטרסים הישראלים הלאומיים ולא אלו הפוליטיים. הציבור העזתי, שמבקש לחזור הביתה (לרוב המכריע אין לאן לחזור) מבקש את חייו בחזרה. המלחמה הכריעה אותו.
הזווית הביטחונית: את השליטה הצבאית בצירים חיוניים (אך לא קיומיים) כמו ציר פילדלפי או מסדרון נצרים יש לשמור בידיים ישראליות עד שיימצאו ידיים שניתן לסמוך עליהן. כך גם לגבי המשך השליטה במעברים לרצועה שיאפשרו לישראל לפקח על הסחורות שנכנסות. את קו הגבול הקודם יש למחוק ולנצל את ההישגים הטקטיים והמבצעיים של המלחמה על-מנת לקבוע קו גבול חדש, מערבית ככל שניתן מקו הגבול הקודם. מעבר לזה יש לקבוע פרימטר ביטחוני (מעל 300 מטר) ולהבהיר כי כל תנועה תתפרש כחשודה וכמותרת לפגיעה על-מנת לסכל כל איום ביטחוני מכיוון רצועת עזה לישראל.
היום שאחרי המלחמה בעזה הוא גם היום שלפני המערכה בגבול הצפוני. מלחמת ההתשה בין ישראל לחיזבאללה היא בדיוק המתכון הרצוי לנסראללה. למה? ראשית מפני שישראל לא משמידה את לבנון והוא לא מואשם בהרס המדינה הלבנונית; שנית, משום שמלחמה כזו היא ביטוי מוחשי לנאום קורי העכביש, שלפיו ישראל תקרוס מבפנים. ובכן, קוראות וקוראים יקרים, בין שאתם תומכי הממשלה או מתנגדיה - הפריפריה בצפון קרסה מבפנים. יישובים ננטשו, מבנים נהרסו, עסקים נסגרו, אנשים פונו ולא יודעים מתי ישובו לבתיהם וחורשות טבע שלמות עלו באש.
ונסראללה? הוא משלם במחיר מאות לוחמים, מחיר נסבל מבחינתו בשם ההתנגדות של ציר הרשע. המשמעות ברורה (לי): רק מערכה עצימה ביוזמה ישראלית (במחיר כבד) תביא לשינוי מציאות גם בצפון ואולי גם סוף-סוף ליישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון משנת 2006. היה עדיף (מאוד) שכול זה יקרה בהסדר מדיני ללא מערכה צבאית, אבל נדמה שחיזבאללה וישראל מתעקשים להקיז דם ולא לקבל את היוזמה האמריקנית שמנסה לקדם השליח עמוס הוכשטיין. עצוב, אך זו המציאות. את המציאות הזו ישראל צריכה וחייבת לשנות מהיסוד. ויפה שעה אחת קודם.
שורה תחתונה: היום שאחרי המלחמה בעזה כבר כאן. מזמן. השחר של היום שלפני המלחמה בצפון טרם עלה.