הרצף של ימי חג, לאחר תחילת שנת תשפ"ה, הוא ימים של רגיעה לחלקנו, אך גם ימי מתח. הרי הכל מתוחים ודרוכים למשמע אזעקה שתקרע את הדממה שנחתה. מי יודע, הרי לפתע יצרחו הצופרים והקול האנושי יפציר בנו להקפיד על עשר דקות של שהיה בממ"ד.
נראה כי באווירה זו, של המתנה דרוכה לצריחת האזעקה, שוהים המתפללים בבתי הכנסת, התוהים: האם להפסיק את אמירת התפילות עד לאזעקה הבאה? והחזנים, אולי מתלבטים, האם יעצרו את זמרתם עד שיחלפו אותן עשר דקות אשר לאחריהן תחודש זמירת התפילות?
אכן, האויב הרחוק, שפקודיו מיחלים לעוד שיגור מדויק של טילים נושאי חומר נפץ, אולי גם הוא ממתין, בקוצר רוח, מתי שוב יציית לעוד פקודה לשיגור נוסף של טיל שנועד לפגוע בגוף ובנפש של תושבי ישראל. כל עוד לא נשמעה צפירה, אני נשלט על-ידי הדמיון והוא פרוע:
האם במטה האויב בטהרן מתלבטים האייטולות (אולי לובשים גלימות או מדים) האם לפגוע במתפללים ובאחרים בישראל, גם בעצם ימי החגים? לטעמנו, המענה לתהייה זו ברור: האויב הזה אינו קרוץ מן החומר האנושי, המהול במידת הרחמים. ובכלל, האם נמצא אויב מבית הלל? הרי בין כה וכה כבר גרמו טיליו להרס נורא של מעונות מגורים בקיבוצים ובערים.
ההרס נעשה בסתם יום של חול, כלומר יום חול שבו נועצים האיאטולות כיצד לפגוע עוד ועוד באתרים בישראל. ואנו? האם נשקול פגיעה במתקני הגרעין של אירן? האם ארה"ב תרמוז לנו באור ירוק לבצע תקיפה של מתקני הגרעין אשר ביום מן הימים - אלוהים ישמור! - יסיימו באירן, ולא בישראל, את משימותיהם הנוראות.
ועוד סממן, מאוד צנוע, לציון ימים אלה, ימי חג: את תוכניות הטלוויזיה מגישים בימים אלה מגישים ומגישות שאינם נראים הרבה על המרקעים. בימי החגים, הוותיקים, והוותיקות, מפנים להם את המצלמות באולפנים כדי שיתנסו במלאכת ההגשה בטלוויזיה. ואותי הצליחו "החדשים" להרשים ונראה כי ירשימו גם את כלל הצופים. שנה טובה!