היום, לפני חמישים שנים, בסתם יום של חול, ילד בן עשר עמד בין אנשים שאינו מכיר, הביט בצלמים עם מצלמות בעלות עדשות שלא ראה מעולם, הרים עיניו אל על, אל מול הבניין שעיני כל נשואות היו אליו, תר בעיניו אחר המחבלים, אחר הלוחמים, אחר הגיבורים המקומיים, אחר בני הערובה.
ילד בן עשר ברגליים יחפות, טיפות של גשם, שאון, מלקט פירורים של מידע, מאביס עצמו בשמועות, מספר לעצמו את הסיפור שעיניו ראו ומוחו הצעיר פירש. יום שלישי, היום אין לימודים, אישה זועמת ניפצה את עדשת הצלם הקירח, הצורח עליה בשפה זרה.
לפני חמישים שנים, בסתם יום שלישי, לא שבת, מועד או חג, חצו שלושה מחבלים את גדר הגבול עם ירדן, ודרך "הפרדס של ברוך" הגיעו לפאתי העיירה המנומנמת בית שאן, מבקשים לבצע פיגוע חבלני, תרים אחר טרפם, אחר קורבנותיהם, אחר יהודים שאינם יודעים בשעת בוקר זו, כי דינם נגזר למוות.
כשמזל אדרי, אשת החיל, אם אוהבת, סבתא מחבקת, יצאה לעוד יום עבודה, ראתה שלושה אנשים הבאים לכיוונה, איני יודע אם אמת הייתה זו או אגדה, מזל טובת הלב, האירה להם פנים והקדימה להם ברכת 'בוקר טוב', והם, השיבו בירי מטווח אפס. מזל כרעה מתבוססת בדמה, שירת חייה נגדעה בידי זדים בטרם עת.
צרור המוות נשמע היטב בבתי הדירות הסמוכים, אחד השכנים, אב הבית בבית הספר התיכון בעיר, קפץ כארי להגיש עזרה לאישה חסרת הישע, מותיר את רעייתו ושלושת ילדיו בביתם, ואינו יודע כי לא יראה את אוהביו לעולם. חדור מטרה להציל את מזל, הסתער ג'אן פייר אלימי, לעבר מזל הנאבקת על חייה עד כלות. רימון שהשליכו בני הבלייעל, חתם את גורלו למוות.
המחבלים החליטו להמשיך לזרוע מוות. השחר עלה, בית שאן הקטנה ניעורה לבוקר אחר, שונה, בוקר של מוות ושכול. בעוד בבית שאן אוספים את פיסות המידע, השתלטו המחבלים על ביתם של הרב יהודה ביבס ורעייתו זוהרה, אשר גילתה תושייה והצילה את שלושת ילדיהם הקטנים שקפצו מחלון ביתם אל הרחוב, אל ההצלה, אל החיים. בה בעת חדרו המחבלים לבית ביבס, ורצחו את ההורים.
מסע המוות אמור היה להימשך במעבר לבתים הנוספים, לזרוע מוות נוסף, אלא שתושייתם של תושב בית שאן, רפי בן חמו, וחבר קיבוץ ניר דוד, יגאל שדמי, אשר ריתקו את המחבלים באש נשקם האישי, מונעים מהם להמשיך במסע הרצח. כוחות מיוחדים הגיעו לבית שאן ולאחר שעה ארוכה חיסלו את שלושת המחבלים, אשר נטלו חייהם של מזל, זוהרה, יהודה, וג'אן פייר הי"ד, זיכרם נחקק לנצח בהיכל התוגה והגבורה.
אינני זוכר מי הודיע על דבר השתלטות המחבלים על הבית בשכונת טירת צבי, זוכר רק שרצתי, יחד עם ילדים, נערות, בחורים וקשישים לעבר הבית בשכונת טירת צבי, חלקנו יחפים, האדמה הייתה תחוחה, בוצית משהו. הגעתי למוקד הפעילות, אנשים רבים עמדו מתחת למרפסות בית הדירות, המחבלים, כך סברו כולם, מחזיקים בבני ערובה. היום, בראייה לאחור, אינני מבין מה מנע מהמחבלים לזרוע הרג רב בעצם השלכת רימון או שניים לעבר הקהל הרב ואני ביניהם, אשר הצטופפו סמוך מידי לאירוע.
חמישים שנים חלפו ואני עדיין שומע את הצעקות, רואה עדיין את הזעם על הצלמים שהנציחו את אירוע שריפת גופות המחבלים, מריח את הריח הנורא של גופות המחבלים החרוכות, זוכר את אותו אחד שהציג בפניי את אגודלו של אחד המחבלים.
מאותו היום השתנו חיי, כמעט כמו חיי תושבים רבים בבית שאן. התחלנו לנעול את דלת הבית אשר מעולם לא ננעלה, הפסקנו לישון על הפוך בחצר הבית, חלונות הבתים הסתרגו, כניסות בתי הדירות נחסמו בדלתות ברזל, ואני, ילד בן עשר, נכנסתי למיטתי, מוצף ממוראות היום הנורא, נושא מטען כבד ללא כל תהליך עיבוד, מתיירא מהלילה, מחלומות ביעותים, ממחשבות אימה.
כשהלילה ירד התכרבלתי מתחת לשמיכה, מניח את השמיכה על צווארי, מתאמן לקראת בוא המחבלים, מתרגל יצירת מצג שווא כאילו הניצב מולם הינו ראש כרות שכבר טופל, בתקווה שידלגו מעליי, וחיי ינצלו.
חמישים שנים, פסעתי ב"שדרות הארבעה" בעירי בית שאן, התפללתי בבית הכנסת "היכל הארבעה", הדלקתי נרות על ארבעת הקברים בבית העלמין החדש בבית שאן, קבר הארבעה. חמישים שנים חלפו, יובל. עבור הארבעה החיים תמו. עבורנו, בני דור התחייה החיים נמשכים, אוצרים בתוכם בכל מקום את הזיכרון, הכאב והגעגוע האינסופי.
חמישים שנים ובית הדירות בטירת צבי, עדיין מנוקב מכדורים, אנדרטת נצח לארבעה, לתקופה, לילדות של דור הסוחב על כתפיו הצרות את היגון והאימה מהיום ההוא.