הכרתנו השתנתה. אין זה שינוי רק בתפיסת המציאות ביחס לפלשתינים, בהבנה שלנו שמטרתם אינה שלום עמנו וגם לא הקמת מדינה להם, אלא חיסולנו. משהגענו להכרה זו, אנו מבינים שאין כל טעם בוויתורים או מחוות, שכן הפלשתינים רק ימשיכו לתקוף אותנו ביתר שאת וישתמשו בוויתורים אלה, כמו שתמיד עשו, כדי לקדם את מטרתם הסופית.
שינוי זה קשור להבנה נוספת, והיא שאל לנו "להכיל" את מעשיהם של אויבינו, ושהתרעה, שהיא מרכיב חיוני בחוזקה של כל מדינה, אסור לה שתישאר בגדר מושג תיאורטי, אלא חייבת להיתמך במעשים. כמובן, אין הדבר מחייב תקיפה מיידית על כל מעשה שלהם ובכל רגע נתון, אבל ודאי נדרשת תקיפה כזו כשלהערכתנו מסוכן מדי לחכות.
אבל יש שינוי נוסף שאולי חשוב מן השניים הללו. זהו שינוי פסיכולוגי. "לא אכפת לי", התחלנו להגיב להאשמות המופנות אלינו מעל במות העולם. כך אנו אומרים לתוקפים אותנו, וחשוב מזה - כך התחלנו לומר גם לעצמנו. ולא רק לומר, אלא גם להרגיש. העולם "המתורבת" מזדעק נגד כל מהלך שלנו ומעליל עלינו עלילות שווא קשות ביותר, מטיף לנו מוסר, זורק עלינו רפש. ותגובתנו? לא כלום.
"לא אכפת לך?" לא, לא אכפת לי, אני משיב, וגם מרגיש. ולתגובה זו העולם אינו רגיל, כשם שאנו לא היינו רגילים לה עד לאחרונה. כי במשך דורות, מאז האמנסיפציה לפני למעלה ממאתיים שנה, ליבו של היהודי המערבי נזעק ונפשו נחרדה כשהאשימו אותו בהאשמות שווא. הוא ידע שהדברים שמטיחים בו הם שקר ולעתים קרובות ממש הפוכים מן האמת, אבל התכופף והתרפס כמיטב יכולתו כדי להראות לגוי עד כמה הוא ייצור חיובי. "הדברים שאתה אומר פשוט אינם נכונים!", ניסה היהודי להסביר למאשימו. העיקר שיחדול לשנוא את היהודים, אמר לעצמו. אלא שלדאבון ליבו, הגוי השונא לא חדל.
"או"ם-שמום" אמר בן-גוריון, שהיה בין אלה שלא נהג להתייסר לשמע ההאשמות המופנות כלפיו וכלפינו. ממשיכי דרכו אולי סברו שהם השילו מעליהם הרגלי גלות עקרים, אבל הם לא היו בנויים כמוהו. כי הרי מה בעצם עמד מאחורי "אוסלו" ומאחורי ההינתקות מעזה, שבשניהם תמכו רוב הישראלים, אם לא הניסיון לרָצות את העולם המערבי - לפחות אצל אלה בינינו שהייתה להם מספיק תבונה כדי לדעת שאין אפשרות לרָצות את הפלשתינים? עכשיו, אמרו לעצמם, לאחר שניתן לפלשתינים שליטה על הערים ביהודה ושומרון ולאחר שניסוג לחלוטין מרצועת עזה - יבין העולם המערבי הטוב והיפה עד כמה גם אנו טובים ויפים.
אלא שכידוע, הדברים התפתחו אחרת, ולא רק אחרת, אלא הפוך משציפינו. אכן יצאנו מן הערים וסביבתן, וכמה שנים אחר כך נסוגונו מעזה כולה, ומה שקיבלנו בתמורה לא היה הבנת העולם אלא קיללת העולם. ואנו המשכנו להתענות בשומענו אותה, עד שבא 7 באוקטובר וגמל אותנו מאותו הרגל של עינוי עצמי. הוא לימד אותנו סוף-סוף, שהקללות כלל אינן קשורות למעשינו, ושלא אנו בוויתורינו או בהצטדקויותינו נשנה במשהו את השנאה. וכך, אם פעם נחרדנו והזדעזענו מן הקריאות נגדנו על כך שאנו "נאצים" ו"מרעיבי ילדים" ו"רוצחי תינוקות" וכו' וכו', היום התגובה היא... אין תגובה. אנו מבינים ויודעים שפשוט אין טעם בתגובה. אבל לא רק זאת. השינוי הגדול שחל בנו הוא שאין אנו מאפשרים לשנאה להשפיע עלינו, לייסר ולדכדך אותנו עוד, למען עצמנו ולמען שרידותנו.
אמנם, עלינו להסביר את עמדתנו ולהציג את העובדות בפני העולם, כי לא הכל שונאים אותנו, אפילו לא הרוב. ונכון - חשוב שכל אלה יידעו את האמת. אבל שונאים או לא שונאים, עלינו להמשיך ולעשות את מה שנחוץ לנו. גם בעצם ימים אלה מוטלים בנו הגידופים, הדיבות וההשמצות, מימיננו ומשמאלנו, אבל שיירת ישראל עוברת.