יש להפסיק את הלשון המרוככת. יש להפסיק את הזהירויות הפחדניות. יש להפסיק לדבר על האיסלאמיזם כאילו היה רק סטייה רוחנית, עודף מצער של דתיות, או קנאות שולית שאפשר להסתפק בגינוי מנומס כלפיה. האיסלאמיזם איננו תוספת של אמונה. הוא אידאולוגיה של שליטה. וכמו כל אידאולוגיה של שליטה, בכל מקום שבו הוא מתבסס הוא מניב את אותם פירות של מוות: פחד, שעבוד, השפלה, אינדוקטרינציה ורצח.
דאעש, אל-קאעידה, הג׳יהאד האיסלאמי, חמאס בממדו הטרוריסטי, חיזבאללה בלוגיקה המיליציונית שלו, המנגנונים התיאוקרטיים שנולדו מן המהפכה האיסלאמית באירן, ומטריצות השליטה כמו האחים המוסלמים - אינם תאונות מקריות חסרות קשר. הם שייכים לאותה משפחה היסטורית ומוסרית: זו של השתלטות על הקודש בידי הרצון לעוצמה. הפסוק נהפך שם לפקודה, האמונה נהפכת למשמעת המונים, הקהילה נהפכת למחנה, ואפילו האל עצמו נהפך לערבות העליונה של הבלתי אנושי.
פשעיהם אינם רק אסטרטגיים או צבאיים. הם עמוקים יותר. הם מוסריים, משום שהם משחיתים את התודעה. הם אנתרופולוגיים, משום שהם מעוותים את האדם עד עומק פנימיותו. הם ציוויליזציוניים, משום שהם מחליפים את המחשבה, את המשפט, את התרבות ואת האחריות בלוגיקה של טיהור, ציות והדרה. הם מדברים על צדק, אך מנהלים אכזריות. הם מדברים על טוהר, אך מפיצים שחיתות. הם מדברים על כבוד, אך כופים השפלה. הם מדברים על אלוהים, אך משרתים שליטה.
לפיכך יש לשפוט את האיסלאמיזם לא לפי הצהרותיו אלא לפי תוצאותיו. בכל מקום שבו הוא מתקדם לאורך זמן, האישה מושפלת, המחשבה נעשית חשודה, האמנות מושחתת, בית הספר מזוהם, הילדות מגויסת, המיעוט מאוים, המתנגד נרדף, והעם כולו נתון לפיקוח מוסרי. האיסלאמיזם אינו משחרר איש. הוא מחרים, מגייס ומטיל אימה. הוא מתיימר להגן על המוסלמים, אך הפך אינספור מוסלמים לקורבנותיו הראשונים. הוא מתיימר להציל את האמונה, אך הופך אותה למשטרה.
המהפכה האיסלאמית באירן העניקה ללוגיקה זו את צורתה המדינתית השלמה ביותר. במסווה של יראת שמיים היא הנהיגה אפוטרופסות דתית על הריבונות הפוליטית. בשם הצדק היא בנתה מנגנון ביטחוני. בשם המוסר היא העניקה לגיטימציה לדיכוי. מרגע זה המדינה חדלה לשרת את העם והחלה לשרת את שימורה המקודש של עצמה. וכאשר העם קם, מוחה, מערער או פשוט מבקש לחיות, המשטר אינו רואה אזרחים אלא איום פנימי. זוהי האמת הקפואה של כל תיאוקרטיה ביטחונית: האמונה אינה עוד דרך אל המשמעות, אלא שריון אידאולוגי של השלטון.
מכונת שליטה
אולם כדי לגנות את האיסלאמיזם בעוצמה, יש גם לסרב לשקר הסימטרי: להפוך את האיסלאם כולו לנאשם. זו תהיה טעות מוסרית, אינטלקטואלית ואסטרטגית. טעות מוסרית, משום שתמחץ תחת אותה האשמה מיליוני מאמינים פשוטים. טעות אינטלקטואלית, משום שתבלבל בין מסורת דתית רבת-פנים לבין חטיפתה בידי אידאולוגיה לוחמנית. וטעות אסטרטגית, משום שתעניק לאיסלאמיסטים את ניצחונם היפה ביותר: להצליח להצטייר כאיסלאם עצמו.
ההתנגדות לאיסלאמיזם לא נולדה מחוץ לעולם המוסלמי. במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת נשאה אותה שורה של הוגים מוסלמים בני זמננו, ובהם מוחמד ארכון, מבקר "התבונה האיסלאמית"; נאסר חאמיד אבו זייד, שהגן על קריאה היסטורית והרמנויטית של הקוראן; מוחמד טלבי, שדגל באיסלאם של חירות כנגד הפונדמנטליזם; ועבדוללה אחמד א-נעים, שהציע תפיסה של איסלאם התואם מדינה חילונית וזכויות אדם. כל אחד בדרכו הבין כי האיסלאמיזם איננו מגן על האמונה אלא מעוות אותה; איננו משרת את האל אלא את השליטה; איננו מגן על המאמין אלא מגייס אותו למכונת שליטה.
קולות אלו חיוניים, משום שהם מפרקים בעת ובעונה אחת את אליבי הקנאים ואת הנוחות של מערבבי הקטגוריות. הם מזכירים כי חילול הקודש הראשון איננו הביקורת על הדת, אלא הפיכתה למנגנון אידאולוגי, למשטרת מוסר ולמכשיר של כוח. לכן החלוקה האמיתית איננה בין האיסלאם לבין המערב, ואף לא בין מאמינים ללא מאמינים. החלוקה האמיתית היא בין שני שימושים בקודש: מצד אחד הקודש כמקור למשמעות, לאחריות ולעומק; ומצד אחר הקודש כמנגנון פיקוח, כהצדקה לרצח וכחסינות למבקשים לשלוט בגופים ובנשמות.
יש גם לאומץ להכיר בהבדלים הפנימיים בעולם האיסלאמיסטי, לא כדי להצדיקו אלא כדי להבין אותו טוב יותר וכך גם להילחם בו טוב יותר. יש איסלאמיזם של כיבוש חברתי ופוליטי, כמו זה של האחים המוסלמים, הפועל בתוך מוסדות, מערכות חינוך ורשתות חברתיות כדי לארגן מחדש את החברה מבפנים. יש איסלאמיזם היברידי, שהוא בו בזמן מפלגה, מנגנון חברתי ומיליציה, כמו חיזבאללה או חמאס, המשלב אחיזה טריטוריאלית, אינדוקטרינציה אידאולוגית ולגיטימציה צבאית. ויש לבסוף הג׳יהאדיזם הגלובלי בצורותיו הקיצוניות ביותר, כמו אל-קאעידה או דאעש, שבו האלימות איננה עוד אמצעי בלבד אלא ייעוד, ומותם של אזרחים הופך לכלי תעמולה מוצהר.
אך למרות ההבדלים, כולם נובעים מאותו גרעין. כולם מעניקים לפוליטי מוחלטות בשם הדתי. כולם מצדיקים שליטה באמצעות הקודש. כולם מחליפים את המורכבות האנושית בחלוקה בינארית בין טהורים לטמאים, נאמנים ובוגדים, כנועים ואויבים. כולם מגיעים, במוקדם או במאוחר, למסקנה כי רצח נעשה לגיטימי ברגע שהוא עטוף בדגל, בפסוק מעוות או ברטוריקה של טיהור.