פעם למדתי על תורת הכאוס. ב-20 לדצמבר בשנת 1979 בכנס לקידום המדע בוושינגטון נשאלה השאלה האם משק כנפי הפרפר בברזיל מחולל סופת טורנדו בטקסס? לא זוכר מה היתה התשובה, אבל מה שאני בטוח שפיטורים בהרצליה גרמו לצירי לידה בת"א וללידה בבית חולים וולפסון בפתח תקוה. עובדה!
לפני שגמרתי לסכם לעצמי את האפיזודות, הגיע טלפון בהול מדלית. ידעתי בהול, למה שהצלצול של הנייד נהיה עצבני פתאום.
"יש לי צירים חזקים, אני בדרך לוולפסון, תגיע!" השיחה נותקה. מהנשימות הכבדות הבנתי שמשהו באמת קורה.
כבר שמעתי אלף פעמים שבמקרים מסוימים הדרך ממקום מסוים לאחר ברגעים חשובים אורכת יותר זמן ממה שהיא צריכה לקחת בדרך-כלל, הפעם ראיתי ונוכחתי שזה באמת נכון. רצתי מהחוף לכיוון החניון ולקחתי את המכונית, נסעתי לכיוון היציאה מהרצליה פיתוח. דווקא עכשיו החליט איזה טרקטוריסט לחפור באמצע הכביש בדרך מהמרינה ואני עומד תקוע ומחכה שמוחמד יגמור להוריד את הצינור מהטרקטור לבור. עומד, לא זז אחרי איזה טור של מכוניות. חוץ ממני אף אחד לא צפצף, נו בטח רק לי עומד להיוולד תינוק חדש בקרוב.
ההריון של דלית בא לנו בהפתעה. האמת שההורים והחברים התחילו כבר לקדוח לנו בראש על ילד. אנחנו נשואים כבר שלוש שנים, אבל לא הרגשנו שאנחנו ממש ממש מוכנים.
הסיפור התחיל בכלל עם כתבה שדלית קראה באיזה עיתון של חולים שכותב על בריאות. היה כתוב שמה שמי שלוקחת גלולות נגד הריון מאיזה סוג, מעשנת ושותה יותר משלוש אספרסו ביום, יכולה לקבל בגיל 41 ושלושה חודשים איזה מחלה חדשה שקשורה ללב או משהו.
דלית שבה לה לחיות בלי המחלה הזאת שהיה כתוב שהיא ארסית לא קטנה מצאה פתרון מהיר. היא הפסיקה לקחת גלולות והמשיכה לעשן ולשתות אספרסו. אחלה פתרון מצאה. אחת מתופעות הלוואי שעליה למדנו בשלב מאוחר יותר היא שמי שמפסיקה לקחת גלולות וממשיכה לנהל אורך חיים של שפן משמינה ולא מאוכל.
אבל הסיפור של ההשמנה של דלית היה הפעם שונה כמו שהודיע הטלפון שהגיע ביום רביעי ההוא בשעה 87:31 מד"ר ברונפמן מקופת חולים.
"אולי? מדבר ד"ר ברונפמן דלית בבית?"
"לא, היא עוד לא חזרה מהעבודה", עניתי ולא הבנתי מה הרופא החמוד שלנו מחפש אותה.
"תמסור לה בבקשה שבדיקת הדם שהיא עשתה מציינת שזה חיובי, בסדר?"
מה חיובי? איזה בדיקה היא עשתה שאלתי את עצמי
"אולי?"
כן, עניתי לד"ר ברונפמן, אני אמסור ותודה.
"בבקשה ו...מזל טוב אולי"
אמרתי תודה והתחלתי לחבר.
דלית משמינה + הפסקת גלולות + בדיקת דם + ד"ר ברונפמן + מזל טוב = דלית בהריון.
רציתי לצלצל לדלית אבל החלטתי לעכל ולחגוג קודם כל עם עצמי את ההודעה. נגשתי לארון של השתייה החריפה והוצאתי את הבקבוק של השיבאס ריגל שהבאנו מצרפת. מזגתי לי שתי אצבעות והתחלתי לתרגל את המילים "הבן שלי....מי בא לאבא....אבא לא מרשה....."
התחושות היו מעורבות. קודם כל אני הולך להיות אבא וזה נראה לי מגניב מצד אחד אבל מצד שני אני לא יודע מה זה אומר לגמרי להיות אבא וזה אומר מפחיד מצד שני.
החלטתי להפתיע את דלית ולהכין ארוחת ערב רומנטית. שמתי מפה לבנה,נרות, יין והזמנתי פיצה. התזמון היה כמעט מושלם, הפיצה הגיעה 15 דקות לפני דלית והכנסתי אותה לתנור שלא תתקרר. את אותו ערב חגגנו עם בקבוק יין שמאוחר יותר התברר שהיה טעות כי לנשים בהריון אסור, פיצות ושפנים. הלילה ההוא בישר על תקופה חדשה, מסקרנת ומחדשת.
ביום שלמחרת הייתי מאושר וסיפרתי בסוד לכל מי שאני מכיר שדלית בהריון ושאני הולך להיות אבא. אנשים...לך תסמוך על אנשים אחרי כמה ימים כבר כולם ידעו.
מאותו יום בילינו כל רגע פנוי בחנויות תינוקות. אחרי חודשיים כבר יצאו לי מהתחת כל השמות של העגלות הרגילות ודו-שלביות, למדתי הכל על מיטות לתינוקות, צבעים רעילים ופנג שוואי בחדר של התינוק, ידעתי כבר הכל על מוביילים של ברווזים, ספר לעגלה בשחור לבן, טיטולים, בקבוקים עם פטמות סיליקון, מד חום לאמבטיה, גופיות, מזרונים, שעווניות ומשחה לטוסיק.
"דלית, די" התחננתי "בואי נלך לשתות קפה. לבולי, ככה קראנו לתינוק, עוד אין תחת ואת כבר מחפשת לו משחה?"
דבר ללמפה, שעות חיכיתי מחוץ לחנויות, תרגלתי את צורות ההשענות על הקירות ועשיתי את כל הפרצופים העצובים והכועסים שאני יודע, אבל דלית היתה מאושרת בכל פעם שיצאה מחנות כזאת שלא ראתה אותי ממטר.
זהו, עכשיו התנועה מתחילה לזרום, הטרקטוריסט החליט שהוא עשה פקק מספיק גדול והאגו שלו החליט לשחרר אותנו. אני עובר את המחלף של שבעת הכוכבים וטס לבית החולים. אני שונא בתי חולים, זה תמיד מגיע עם בשורות רעות, אבל הפעם אני מקווה שזה יהיה הפוך והכל יהיה בסדר בעזרת השם. אה....מאיפה נולד לי פתאום הבעזרת השם זה? נראה לי שלקראת הלידה אני מתחיל להתקרב לדת. לא יזיק אולי, אני אומר לעצמי ומרגיש שמתחת לקליפה הראשונה של השמחה יש לי קצת פחד מהלידה הזאת.
הגעתי לבית חולים ורצתי ליולדות. הסברתי במודיעין שאני עומד להיות אבא של בולי ובתגובה הלבישו אותי לכבוד האירוע בכתונת משוגעים כזאת שהסגירה שלה היא מאחורה. אחר-כך הובילו אותי במין פרוזדור אחורי לחדר של דלית.
וואו....מה זה כל המכשירים האלה? מה קרה היא חולה? כולה רוצה ללדת. נתתי לה נשיקה במצח,
מה שלומך מותק, לחשתי.
"עכשיו יותר טוב"
היא חייכה כמו מסטולית
"הזריקו לי את האפידורל. למה לקח לך כל-כך הרבה זמן להגיע?"
לפני שעניתי נכנס איש אחד עם בגדים ירוקים ומשקפיים שהזכוכית שלהם עשויה מתחתיות בקבוק ערק איילות כחול.
"הכל בסדר?" שאל את דלית ודלית אמרה לו שכן.
"זה הרופא שהזריק לי את האפידורל" אמרה לי דלית.
אה.... אמרתי. דלית היתה מחוברת למלא מכשירים מצפצפים שלאט לאט למדתי מה הם עושים. אחד מודד דופק לדלית, אחד מודד דופק לבולי, אחד מטפטף לדלית אינפוזיה ועוד כמה שנראו ממש מסובכים. כל רגע נכנסה אחות או רופא, שאלו את דלית מה שלומה, דחפו לה אצבע והלכו.
שערוריה, הלו מה זה? כספומט?. ככה חשבתי אבל לא אמרתי כלום. מילא אחיות אבל הרופא הזה עם המשקפיים נראה לי סוטה.
בשעה שלוש אחר-הצהריים התחלפה המשמרת והגיעה להקה חדשה של בודקי כספומטים. דלית נמנמה רוב הזמן כנראה מאפידורל ואני התחלתי להשתעמם. הרטבתי לדלית את השפתיים והתחלתי לשחק קצת עם הכפתורים של המכשירים. כנראה שלחצתי על משהו לא נכון ותוך שנייה הגיעו לחדר רופא ואחות. אחרי שהם הבינו שאני לחצתי הם ביקשו שאצא לעשות סיבוב כי הם רוצים לעשות בדיקה מקיפה.
"כמה זמן לוקח כל הסיפור עד שהילד יוצא?" שאלתי את הרופא
"בלידה ראשונה זה יכול לקחת גם 12 שעות", הוא ענה
"כדאי שתלך לאכול משהו, יש לך יום ארוך ואולי גם לילה", אמרה האחות השמנה וחייכה אלי כאילו היא יודעת משהו שאני לא יודע.
אחר-כך יצאתי מהחדר והלכתי לחפש ארוחת צהריים. האמת שלא היה לי כל-כך תאבון אבל ידעתי שאני צריך לאכול משהו כי צפוי לי יום ואולי גם לילה ארוך.
כשחזרתי לקומה של החדר לידה החלטתי לשתות כוס קפה במכונה ולעשן סיגריה לפני שנכנסתי בחזרה לדלית. ישבתי בפינת המעשנים שהיה מלא באנשים שבאו לבקר יולדות, ביולדות מעשנות לפני הלידה ויולדות מעשנות אחרי הלידה.
אני בדרך-כלל לא מצטט לשיחות של אחרים, אבל מצד שני אם מישהו צועק לידי את הסיפור חיים שלו אני לא מוציא את אטמי האוזניים.
מצד שמאל סיפרה איזה אמא של יולדת צעירה שכבר קיבלה את מידות התחת של האמא שלה על איזה אחת שילדה תינוק מת בגלל שחבל הטבור של האמא חנק את הילד.
מצד ימין שלי התרחשה דרמה אחרת כשסיפרו על תינוק שלא הסתובב בתוך הבטן של האמא שלו והיו צריכים ליילד אותו מהתחת. הלידה הזו הסתבכה, סיפרה איזו אישה אחת עם שערות בלונדיניות שמשום מה החליטה לצבוע את שורשי השיער שלה לשחור ואחרי שהוציאו את התינוק האמא מתה.
הסיפורים האלה התחילו להלחיץ אותי והסיגריה שעישנתי הפכה כבר לחצי קופסה.
קמתי ונכנסתי לחדר ההמתנה של אלה שלא מעשנים ופגשתי את ההורים של דלית. היו חיבוקים ונשיקות וישבתי איתם. אמא של דלית סיפרה לי על השכנה שלהם שילדה ילד לא בסדר, "בלידה לא הגיע לו מספיק חמצן למוח והוא נשאר משותק. מסכנים. אבל אל תדאג אצלכם בעזרת השם יהיה בסדר".
אל תדאג? נכנסתי כבר לחרדות. חשבתי שזה סיפור פשוט כל העניין הזה של הלידות. משחקים באבא ואמא, האמא משמינה ואחרי תשעה חודשים חוזרים עם ילד הביתה. חשבתי אבל זה נראה עכשיו מאוד מסובך.
נכנסתי לדלית. דלית ישנה. עכשיו הבנתי שהמצב יכול מסובך וקשה והתייחסתי ביתר כבוד לכל המכשירים האלה. פתאום ראיתי שאחד המכשירים מתחיל לשדר אותות מוזרים ולא ידעתי מה לעשות.
"סליחה....אחות....סליחה...." קראתי לכיוון הווילון שממנו יצאו ונכנסו האחיות והרופאים. לא היה לי נעים להסיט את הווילון ולהיכנס כי ידעתי שיש באזור עוד כמה כאלה עם בטן גדולה שלפי הקולות היו בשלבי לידה ראשונים או אחרונים.
המכשיר המשיך לצפצף ואני הגברתי את הקול - "אחות....יש כאן מישהו"
מצד אחד לא הייתי בטוח שיש בעיה כי לא ידעתי מה מספר המכשיר הזה ומצד שני לא רציתי לקחת סיכון שמשהו לא טוב מתפתח. למה לא משאירים אחות ליד כל מיטה חשבתי לעצמי, איזה חוסר אחריות.
"כן, קראת לאחות?" שאלה אותי האחות שנכנסה מאיזו דלת נסתרת.
"המכשיר הזה מצפצף פתאום" אמרתי.
האחות ניגשה למכשיר, בדקה, לחצה על כמה כפתורים והתחילה לבדוק את דלית, אחר-כך היא לחצה על האינטרקום שהיה בחדר וקראה לרופא. הפרצוף שלה האחות היה חמור סבר וכשהרופא נכנס ביקשו אותי לחכות בחוץ.
"משהו לא בסדר?" שאלתי. "תחכה בבקשה בחוץ, עוד מעט נקרא לך" ביקש הרופא בקול שקט. דלית פקחה את העיניים וראיתי על הפרצוף שלה שהיא סובלת. יצאתי החוצה.
אלוהים תעשה בבקשה שהכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך שאני אהיה אדם טוב ויותר לא אצחק על כל אלה שהולכים לבית הכנסת. מה אני מבקש אלוהים? רק שדלית תהיה בסדר והתינוק שלנו יהיה בסדר. שיהיה ילד רגיל, כמו כולם ושלא יהיה לו איזה מום. תעשה בבקשה שתהיה לידה רגילה ודלית לא תסבול. אני לא רוצה שום דבר בעולם רק שהלידה תעבור בשלום והתינוק ודלית יהיה בסדר ושנוכל ללכת הביתה שמחים. בבקשה אלוהים אני לא יודע תפילות מהספר אבל אני מתפלל מהלב. אתה רואה שאני מתפלל בכוונה מלאה ושלמה אז בבקשה תסדר שהכל יהיה בסדר ואל תתנקם בי עכשיו על כל מיני שטויות שעשיתי ואמרתי עד היום. בכל מקרה, אני מבטיח שאם הכל יהיה בסדר, אני יותר לא אצא נגד הדת או חלילה נגדך. בבקשה אלוהים אני מתחנן.
זו הפעם הראשונה אני חושב שאני מתפלל בכזאת כוונה. הבנתי שעכשיו חוץ מאלוהים אף אחד לא יכול לעזור לנו וקיוויתי שהוא שמע אותי.
ישבתי על הכיסא מחוץ לדלת של החדר לידה של דלית לבד, לא רציתי לצאת החוצה כי לא רציתי לראות אף אחד. פתאום נזכרתי שבבוקר פיטרו אותי מהעבודה. אני עוד חשבתי שחרב עלי עולמי בבוקר ועכשיו זה נראה כמו משחק ילדים. עבודה אחרת אני אמצא, אבל עוד דלית אני לא אמצא.
עכשיו הרגשתי כמה אני אוהב אותה. בחיי היום יום אתה לא שם לב כל-כך לבת זוג שלך כי אתה יודע שהיא שלך יעני השגת אותה כבר אבל עכשיו כשהכל נזיל אתה מבין. גם על התינוק חשבתי, על בולי, אתה מסתובב רואה כל הרבה ילדים רגילים וחושב שזה בה בקלות אבל היום אני מבין שחס וחלילה אם הלידה מסתבכת אני יכול לחזור הביתה בלי ילד או ילד ילד משותק או עם בעיה אחרת... שלא נדע.
הפיטורים האלה בבוקר והסיפור שעושה לי צל החיים בשעתיים האחרונות עם הפחד על דלית והתינוק מוכיחים לי בעצם שכל בעיה שלא באה לך יכולה לבוא אחת יותר גדולה ממנה ובגלל זה צריך לקחת הכל בפרופורציה. נזכרתי בסיפור שהיה לי עם הגן שרציתי לעבור לגן של הגדולים או רצון לגדול ולעבור לכיתה יותר גבוהה כל פעם וכל פעם חשבתי שאז אני אהיה מאושר וכל פעם ראיתי שהאושר בורח ממני.
אולי בכלל אני בורח ממנו? אולי בכלל אני זה שבועט באושר. תמיד שאני מסתכל אחורה אני רואה כמה כיף היה לי לפני אז למה אני לא נהנה בזמן שהיה לי כיף? אני חושב שזה בגלל שאני רוצה כל הזמן לשפר ולהשתפר מנקודת המוצא שלי וזה מביא אותי לחשוב שעכשיו לא טוב לי ואם אני אעשה או ישיג משהו אני אהיה מאושר יותר.
זהו זה. זאת הנקודה. בגלל שאני רוצה להתקדם אני משכנע את עצמי שעכשיו לא טוב לי וזאת טעות. אני צריך ללמוד ליהנות ממה שיש לי ובלי קשר לצאת ולחפש קידום.
הרגשתי שאלוהים מביט בי ושומע את המחשבות שלי, הוא מחכה כנראה שאני אגיע לאיזו מסקנה כנראה לגבי האושר שלי לפני שהוא מחליט לגבי ההמשך.
החלטתי. כדי להיות מאושר אני מבקש שהלידה תעבור בשלום ושדלית תהיה בסדר ושנגיע הביתה ונהיה שלושתנו יחד. אחרי זה הכל יסתדר וישתפר כלומר יהיה לי את האושר הבסיסי ותמיד אזכור שיכול להיות יותר גרוע ואם יהיו רגעים שלא יהיה לי טוב אזכור שאלה רגעים ברי חלוף שאחריהם יגיעו ימים טובים יותר.
בסדר, סיכמתי, מה אתה אומר אלוהים? הבטתי לשמיים מתוך החלון שהיה בפרוזדור ובדיוק באותה שנייה שמעתי קול של קורא "אולי של דלית?" "כן הסתובבתי" וראיתי שאלוהים שלח לי מלאכית לבנה עם חיוך מקסים וקול פעמונים. "תכנס בבקשה הלידה החלה". מנקודת השפל שהייתי הבא הכל הלך והשתפר. הרגשתי שהדיל עם אלוהים נסגר.
נכנסתי לחדר הלידה וניגשתי לדלית, השפתיים שלה היו סדוקות והרטבתי לה אותן עם צמר גפן רטוב. האחות אמרה לי שאנחנו מתכוננים ללידה ושהכל בסדר. דלית היתה ערנית וחיבקתי אותה חזק. היא לא ידעה מה עבר עליי ועל הדיל שלי עם אלוהים, עכשיו צריך להוציא את הקטנצ'יק ולהתחיל ליהנות מהחיים חשבתי, לא רוצה כלום. זה היה רגע אמת שעזר לי לשים את הדברים בפרופוציה גם בשלבים מאוחרים יותר.
קולות הבכי של בולי הדביקו אותי ואת דלית והתחלנו לבכות בשלישיה. הכל היה בסדר והרופא אמר לנו מזל טוב ובישר לנו שיש לנו בן בריא במשקל שלוש קילו ושמונה מאות חמישים גרם.
יצאתי מחדר הלידה כדי לחפש את השמיים, היה לילה וחשוך כבר אבל אני יודע שלאלוהים יש מזמן, עוד ממלחמת לבנון ציוד לראיית לילה ולכן הייתי בטוח שהוא קולט אותי. פתחתי את החלון והבטתי למעלה. ככה הסתכלתי כמה דקות עד שנדמה לי שראיתי את הדמות שלו.
רציתי להגיד לך תודה, אל תחשוב שבגלל שהכל בסדר עכשיו אני מחוץ לעיסקה. אנחנו בדיל עד הסוף, מילה של אבא אולי ושוב תודה על הכל אלוהים.
