הצעת חוק, שהתקבלה בוועדת השרים לחקיקה ובתמיכתו של שר החקלאות, מתקצבת 4.5 מיליון שקלים בשנה לניתוחי עיקור וסירוס של כלבים וחתולים (המדינה תשתתף לפיה במחצית העלות של כל ניתוח). נימוקיהם של יוזמי החקיקה, חברי-הכנסת גלעד ארדן (ליכוד) ורונית תירוש (קדימה), אינם מתקבלים על הדעת. הם מהלכים עלינו אימים ומסבירים בהתחסדות שהחוק "יסייע לצמצם משמעותית את מספר הכלבים והחתולים המורדמים למוות במכלאות העירוניות, ויפחית את המקרים המזעזעים של התעללות בבעלי-חיים נטושים המסתובבים ברחובות".
משהו פגום בהיגיון הזה, של: הבה נסרס את החיה כדי שלא תתרבה, ואז לא נצטרך להתעלל בה ולהמיתה במכלאות. זאת במקום שבכל אותן מכלאות עירוניות, הממומנות מכיסו של משלם המסים, יגדלו את חיות המחמד בתנאים נאותים ובריאים. בכל אותם תקציבי עתק, מעדיפים הח"כים להטיל מום בחיות המחמד. כלב מסורס הוא אולי יותר רגוע – אבל הוא בעל מום שהתייסר כהוגן.
גם לא ברור על סמך מה מעודדים אותנו הח"כים לסרס את חיות המחמד שלנו. היהדות מאמינה שהחיות הופקדו תחת שליטתנו כדי שננהג בהם ברחמים ובתבונה. חריגה ממטרות אלו והתעלמות מצער בעלי-החיים, הגופני או הנפשי, הופכת את האדם לרודן עריץ ומרושע. אנו נושאים באחריות לבעלי-החיים ועלינו להיות ערים ורגישים לצרכיהם. כך, למשל, מצווה עלינו התורה להאכיל את החיה שברשותנו לפני שאנו מתיישבים לאכול בעצמנו. מכאן גם נובע האיסור לנצל את יתרוננו הכוחני הכובש על עולם החי כדי לדכא יצרים ודחפים שהוטבעו בבריאה. לפיכך, אסור לנו לעקר בעלי-חיים על-ידי התערבות ניתוחית.
כמעט כל העמים הקדמונים ביצעו סירוס של גברים, וניתוחי סירוס נחשבים מהקדומים בתולדות הרפואה. אך הנשמה היהודית מתחלחלת למשמע סיפורים מסמרי שיער על האפיפיורים מימי הביניים, שעודדו עיקור נערים כדי להשיג צליל מסוים בקול הסופרן שלהם (מכאן המונח המוסיקלי "קַסְטְרַטוֹ"). התורה אוסרת במפורש סירוס של בני-אדם ובעלי-חיים. בביאור הגר"א על שולחן ערוך מובעת תמיהה, כיצד זה עולה מלכתחילה במסכת שבת שאלת סירוס התרנגול בשבת - "שהרי יש כאן איסור צער בעלי-חיים". בספרו "מורה נבוכים" הטעים הרמב"ם נימוק הומאני לאיסור: "אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים".
המתת 50 אלף כלבים משוטטים מדי שנה היא שערורייה בקנה מידה אנושי. לא שיש איזה "שביל זהב" לפיתרון המצוקה הגוברת, אולם סירוס ועיקור של חיות המחמד איננו מוסרי מבחינה יהודית, ודאי שלא בסיועה האקטיבי של מדינה יהודית.
וכאילו כדי לאשש את התפיסה הראויה למדינה יהודית ביחסיה כלפי בעלי-החיים, פרסם לאחרונה הרב הראשי יונה מצגר הוראה שאוסרת ללבוש מעילי פרווה בשל ההתאכזרות לחיות. בפסק ההלכה קובע הרב שמידת הרחמנות טבועה בעם היהודי, והיא מסימני ההיכר המובהקים של בני אברהם, יצחק ויעקב: לרחם על כל ברייה באשר-היא ולמנועה מצער וסבל. הריגת בעלי-חיים, במטרה להפשיט את עורם לייצור פרווה ללבוש (בניגוד לפרוות סינתטיות ומוצרי עור כנעליים וחגורות ולהבדיל - תפילין ומזוזות, הנלקחים מבעלי-החיים אגב שחיטתם הכשרה לאכילה), יש בה מידה של אכזריות שאינה ראויה לבן-ישראל: "על היהודים חלה חובה למנוע את תופעת ההתאכזרות האיומה לבעלי-החיים, ולהיות אור לגויים בכך שנימנע מלצרוך מוצרים שייצורם כרוך בהתעללות מיותרת ומחרידה שכזו", הורה הרב הראשי. כפועל יוצא מכך, אין לייבא לארץ פרוות מהחי, כפי שמבקש לאסור בחקיקה זבולון אורלב ממפד"ל. ולא שהרב מצגר גילה את אמריקה: כבר פסק לפניו רבה של תל אביב, ח"ד הלוי ז"ל, ש"יש להימנע מללבוש פרוות המושגות באיסור צער בעלי-חיים".
חז"ל לימדונו על רגישות מיוחדת לבעלי-החיים ועל ההסתייגות שיש להביע כלפי המתעלל בהם. בתלמוד מסופר על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, כאשר באחת הפעמים בה הובל עגל לשחיטה, הוא ברח והכניס ראשו תחת כנפי בגדו וגעה בבכייה. אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת". אמרו בשמיים: "הואיל ואינו מרחם על בעלי-החיים, יבואו עליו ייסורים" – ובמשך 13 שנים חלה במחלת מעיים. ייסוריו פסקו לאחר שבפעם אחרת שפחתו טאטאה את הבית עם בני החולדה שנמצאו בו. אמר לה רבי: "הניחי להם, שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו". אמרו בשמיים: "הואיל ומרחם הוא על בעלי-החיים, נרחם עליו".
מי ייתן ויכבשו רחמנו את לבנו.