לפני שנים אחדות, עת שרתתי כמרכז קליטה של אורטל, הזמנתי לפגישה באורטל צעיר תל אביבי שביקש להתקבל לקליטה בקיבוץ.
ישב מולי בחור צעיר ונחמד. השיב על שאלותי, סיפר על עצמו, על קורות חייו. בסך הכול עשה רושם חיובי.
"היכן שרתת בצה"ל?" שאלתי.
"לא שרתתי", השיב בקלילות, כעניין של מה בכך.
"למה לא שרתת?" הקשיתי.
הוא סיפר בקצרה איזה סיפור בלתי משכנע.
"בזה הסתיים הראיון." עצרתי אותו, והוספתי: "איננו קולטים באורטל אנשים שלא שרתו שירות מלא בצה"ל."
לנוכח פניו הנדהמות, התנצלתי על שלא ביררתי את הסוגייה בשיחתנו המקדימה בטלפון, וכך הייתי חוסך לו את נסיעת השווא הארוכה, אך הוא הבין שאין זה נושא למו"מ.
אין מדובר בקפריזה אישית שלי. אלו החלטות אורטל. אין הן תקפות רק לגבי נקלטים מבחוץ - גם בני הקיבוץ לא יוכלו לחיות באורטל אם לא ישרתו שירות מלא בצה"ל. ומי שאינו יכול לשרת מסיבות אובייקטיביות, בריאותיות למשל (והיו דברים מעולם), חייב להתנדב לשירות לאומי חלופי שאורכו כאורך השירות הצבאי.
מה הסיבה להחלטות אלו?
סיבה אחת היא גישתנו הערכית לשירות בצה"ל, לתרומה למדינה ולחברה הישראלית, כדרישה מינימלית מאדם החי בתוכנו. מי שאינו משרת, מעיד על עצמו, על ערכיו, על מחוייבותו האזרחית והלאומית, ככאלה שאינם מתיישבים עם ערכי החיים באורטל.
סיבה שנייה היא שכקיבוץ שיתופי, אורח חיינו מבוסס על נכונותו של הפרט לוותר למען הכלל, על מחוייבותו לתרום לחברה. מי שמשתמט משירות בצה"ל, מהחובה הנדרשת מכל אזרח כדי להבטיח את קיום המדינה, הוא אגואיסט ופרזיט, וככזה הוא לא מתאים לחברה הקיבוצית ולדרישותיה.
הגישה הזו אינה פוליטקלי קורקט בשיח הישראלי של השנים האחרונות. השיח המשתלט על החברה שם את הדגש על זכויות הפרט בלבד ולא על מחוייבות הפרט לחברה. השיח המשפטי והמשפטפטני אינו סובל את זכותה של קהילה לשפוט את הפרט ולהחליט אם הוא מתאים לערכיה, ומכאן המתקפה על ועדות הקבלה ביישובים הכפריים, המוצגות כ"סלקציה גזענית" ושאר שמות תואר מסוג זה.
אני מאמין, שאין לציית לתכתיב הפוליטיקלי קורקט, ושיש להיאבק על קיומו של שיח חלופי, המשלב את האינדבדואליזם עם הזהות הלאומית והקהילתית ועם הסולידריות החברתית, את זכויות הפרט עם מחוייבותו לכלל.
את פרי הבאושים של התרבות הזאת ראינו במלחמת לבנון השנייה. מאז המלחמה כתבתי פעמים רבות, שהבעיה העיקרית במלחמה לא היתה נהלי קבלת ההחלטות בממשלה, ולא חוסר הציוד בימ"חים, אלא הפגיעה התרבותית הרעה, ששחקה את ערכי היסוד של צה"ל - הנכונות להקרבה, החתירה למגע, הדבקות במשימה וכדומה. דוח של צוות בראשות האלוף ב(מיל.) יורם יאיר (יא-יא) וראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן, שחקר את המלחמה באספקט הערכי, הצביע בבירור על הכשלים הללו כגורמים לכישלון במלחמה.
צה"ל זקוק לטלטלה. אני מקווה ומאמין שכתוצאה מלקחי המלחמה צה"ל משתנה. אך לאורך זמן אין אפשרות לבסס את צה"ל על מערכת ערכים שונה ממערכת הערכים של החברה הישראלית. הבעייה האמיתית אינה מערכת הערכים בצה"ל, אלא בחברה הישראלית.
ביטוי מובהק לכך הוא האחוז האדיר של המשתמטים משירות בצה"ל. אחד מכל ארבעה צעירים משתמט מהשירות. על כך יש להוסיף את הרבים, רבים מאוד, המתגייסים אך אינם משלימים את שירותם. אחוז המשרתים במילואים נמוך מאוד.
בדיון הציבורי בעקבות פרסום נתונים אלו, נשמעה הטענה שלנוכח מספר המשתמטים הרב, המשרתים בצה"ל חשים "פראיירים". איני מקבל זאת. אני רואה בשירות זכות גדולה, ואיני חושב שעובדת ההשתמטות מצדיקה ירידה במוטיבציה של המשרתים.
לפני כשבוע, ערכה פלוגת הצנחנים במילואים בה שרתתי עד לאחרונה, מסיבת פרידה ממני ומעוד מספר "חתיארים" שסיימו את שירותם. כל אחד מהלוחמים ביחידה, יודע היטב שביכולתו להשתמט מן המילואים בקלי קלות. כל מי שמשרת עושה זאת מרצון, מתוך מסירות נפש מלאה, פשוטה כמשמעה (בשנות שירותי הפלוגה שלי איבדה שני חיילים - במבצע "חומת מגן" ובתאונת אימונים), ללא כל תחושת "פראייריות".
הבעיה אינה בהשפעה על המוטיבציה של החיילים, אלא בדמות החברה. חברה, שמספר המשתמטים מן המינימום שהחוק דורש מחבריה, כדי להיות שותף בהגנה על קיום המדינה ועל חיי אזרחיה כה גדול, היא חברה חולה. הדרך להילחם בכך היא חינוך. חינוך אינו רק מה שמקבל הילד במוסדות החינוך, אלא גם האווירה החברתית, הקהילתית. קהילה המבוססת על נורמות ערכיות, מחנכת את ילדיה ואת הנוער שלה יותר מכל בית ספר.
לכל ילד באורטל ברור שהוא ישרת בצה"ל שירות משמעותי ככל הניתן, לא רק כיוון שאורטל מחייבת זאת כתנאי לחיים בה כבוגר. זה הרי כל כך רחוק ממנו, ולכן זה ממש לא מעניין אותו. אך ההחלטה הזו של אורטל מבטאת נורמה חברתית. כל ילד באורטל רואה את אחיו הגדולים ואת בני הנוער הבוגרים ממנו, מתנדבים לשירות המשמעותי ביותר - מי בשייטת, מי בסיירת ומי "רק" בגדוד לוחם. הוא הדין בבנות, המתנדבות לשירות המשמעותי ביותר שניתן. רבים מהם גם מתנדבים לשנת שירות לפני הצבא. זאת הנורמה המוסרית והחברתית, וכל ילד גדל על הנורמה הזאת.
האתגר הגדול, הוא הנחלת הנורמה הזאת בחברה הישראלית כולה.
