פרק מספר בכתובים
עמאש
דרך נוספת מפסגת ההר ליריחו באה מהכפר טייבה. נחום עבר בדרך זו בפעם הראשונה, יומיים אחר שבירמן מינה אותו להיות מפקח על אזור שבט בנימין ומדבר יהודה.
טייבה שוכנת מזרחית-צפונית לרמאללה, על אותו רכס שמצידו האחד מדבר ומצדו השני ארץ נושבת. הכביש היה צר ותלול מאוד, כביש שנועד בעיקר לצרכי הצבא הירדני, כי בכפרים המעטים באזור זה לא היו כלי רכב ממונעים.
באותה נסיעה ראשונה שעשה לאט לאט מחמת תלילות הדרך, ראה כמה נערים בסמוך לכיכר הכניסה אל הכפר. נראה לו שהיו משחקים בכדור ומשהתקרב, נעמדו בשולי הכביש להביט בפחנוע שלו. אחד החזיק אבן בידו ונחום החליט להתעלם ממנו, אך אם יטיל את האבן במכוניתו ייתן לו סטירת לחי. מרפקו נשען על החלון הפתוח ומשהתקרב אליהם יכול היה להושיט ידו ולגעת בהם.
"מס אל-חיר", אמר. - "יום טוב לכם".
השיבו לו מיד במלמול 'מס-אל-חיר' והוא שאל אם זה הכפר א-טייבה וזו הדרך ליריחו. ענו לו שאכן כך הדבר וכבר עזב את דוושת המעצור כדי להתקדם, והנה השמיע הנער עם האבן קריאה: "אני מדיר יאסין."
נחום הושיט ידו ולפת בצווארונו של הנער. המכונית התדרדרה מעט והנער נגרר עמו עד שבלם. הנער ביקש לצרוח אך אגרופו של נחום היה תקוע בגרונו וצווחתו נבלמה.
"מאין אתה?" אמר בנהמה.
הנער הביט בו בעיניים מבועתות. שלושת האחרים ברחו בריצה מהירה אל תוך בתי הכפר ומרחוק שמע את קולותיהם.
"כלב בן כלב" אמר נחום וירק לצידו של הנער. "אתה יודע איפה זה דיר יאסין, יא ערס? הרגו אותך בדיר יאסין לפני עשרים שנה וחזרת עכשיו בן עשר, יא עקרוט?"
הוא הרפה מצווארונו של הנער. "אם אתפוס אותך עוד פעם אתלה אותך בביצים", קרא והרפה מצווארונו. הנער נמלט באימה.
שבוע לאחר מכן בא שוב לטייבה והפעם, נכנס אל תוך הכפר במכוניתו. יום ראשון היה אותו יום. הרחוב הראשי בו נסע היה מרוצף אבנים נאות. הכפר נראה ריק מאדם ושקט מאוד, שלא כרגיל בכפרים ערביים אחרים. חשב שיראה פלאחים יוצאים לשדותיהם וצעירים הממהרים לנסוע לעבודתם, אך לא הייתה כל תנועה של אנשים, עד שהגיע לבנין הגדול ברחוב הראשי וראה שזו כנסייה. בפתח עמדו שני אנשים לבושי חליפות כהות ולצווארם צווארונים לבנים הדוקים כדרך הקתולים. ארשת פניהם הייתה רצינית מכדי לחייך אליו.
נחום שינן לעצמו שמחובתו לעשות היכרות מעמיקה עם כפר זה - יש בו כנסייה ויש בו מסגד. רק בגליל הכיר כפרים בהם חיים נוצרים ומוסלמים יחדיו.
מאחורי הכנסייה צצה דמות גבוהה לובשת עבאיה ארוכה והתקרבה למכוניתו. נחום ראה פנים כהים מחייכים אליו. הפנים היו מכוסים זיפי זקן מכסיף בן יומיים. האיש הניח ידו על המכונית ואמר "שלום. מה שלומך?" בעברית.
שפתו העברית לא הפתיעה את נחום. הרבה ערביים בעיר העתיקה פטפטו עברית ואידיש, שזכרו מהימים בהם חיו יחד עם היהודים. אך הלבביות של האיש וצבע עורו השחור הפתיעו אותו.
"אתה גר פה?" קרא.
"נעם" השיב לו האיש בערבית. "אני חמד עמאש מן ג'יסר-א-זרקא. היום יום ראשון. כולם בתפילה" הוסיף. "אני לא מסיחי (נוצרי). תבוא אצלי". הוא פתח את דלת המכונית. "אתה מסכים שאני אשב על ידך?"
"שב, שב" אמר נחום.
הוא המשיך בנסיעה לאורך הרחוב השקט, וכשהגיע אל הבית האחרון, הסתיימה הדרך המרוצפת וממנה נמשכה דרך של עפר ומהמורות שהתפתלה בין חלקות שדה קטנות ומעובדות והתרחקה במורד הגבעה עד שבתי הכפר נעלמו מהעין. רק גג הכנסייה בלט מעל הרכס.
הם התקרבו למבנה עגול שנבנה בחלקה קטנה וישרה. מבנים עגולים מהסוג הזה מצויים למכביר בהרים. מכנים אותם בשם נוטרה. אלו מבנים שנועדו לתת מחסה לנוטר שישכון בהם בעונת הקטיף או הבציר וישגיח על היבול מפני גנבים.
נחום הכיר מבנים כאלה. בתוכם היו שני חלונות ללא מסגרת וללא זכוכית. קירותיהם לא טויחו מעולם. על הרצפה היה מעט חול לריכוך הישיבה בהן, אך מאחר שהנוטר צריך להיות ער, לא פיזרו שכבת חול עבה בכדי שהנוטר לא יירדם בנוחות.
למבנה שאליו התקרב היה צמוד צריף קטן שככל הנראה היה בו מטבח.
במרחק פסיעות מספר היה גן ירק קטן ובקצהו ליבלב גפן שזמורותיו יצרו סוכך של צל נעים. שני עצי תאנה זקנים מול הגפן, הוסיפו צל לאותה פיסת קרקע. בשטח המוצל היו שני שרפרפים קלועים וביניהם תלת-רגל מברזל שעליו אפשר להניח סינייה גדולה ולהתייחס אליה כאל שולחן.
"זה ביתך?" שאל נחום.
"נעם" אמר עמאש. הוא הראה באצבעו לעבר התאנים והוסיף: "פה". נחום הפנה את המכונית אל העצים.
ילדה כבת עשר הופיעה מתוך הנוטרה וכשיצא עמאש מהמכונית מיהרה אליו. יחפה הייתה. גם כפות רגליו של עמאש היו יחפות.
"יא ג'אמילה", אמר עמאש משהתקרבה אליו הילדה. "לכי, יא עיני, לאמך ותאמרי לה שיש לנו אורח. אנחנו נשב פה ואת תביאי לנו קפה?"
הילדה פנתה במהירות אל הנוטרה. נחום הספיק להבחין שפניה רעננות וצבען בהיר שלא כצבע עורו של עמאש.
עמאש הלך אל השרפרפים הקלועים ונחום בא אחריו. הקפה הגיע בתוך דקות ספורות ובינתיים החל עמאש לספר מעט על עצמו.
חמד עמאש נדד מחוף הכרמל לטייבה לפני שנים רבות. מיום צאתו מג'יסר לא ראה את שבטו או את קרוביו ולא ידע מה עלה בגורלם.
שלושים וחמש שנה עברו מיום שיצא מג'יסר בחוף הכרמל. בדואי היה. אבותיו הגיעו מסודן. כדרך הבדואי יצא לשוטט בארץ וללכת לאן שתשאהו הרוח. הפלאחים אינם מחבבים בדואים. הם אומרים שהבדואי זריז מאוד בסכינו אבל לא יודע לעבוד. כבש שאבדה בשדה תימלט מן הצבוע אך לא תמלט מסכינו של הבדואי.
הוא הגיע לטייבה ביום של גשם שוטף ועמד במחסה פתח הכנסייה. ילד מיילל רץ במורד הרחוב, שמטר זועף הרביץ באבניו. הילד צרח "יאבא". אחר רגע רץ אותו ילד חזרה במעלה הרחוב ואחריו איש גדל גוף. האיש לא לבש עבאיה ומכנסי השרוואל הגדולים שלו כבדו ממים. אבנט לא היה עליו. רק חולצה לעורו. נראה שיצא בבהלה גדולה מהבית. עמאש הבין שדבר רע התרחש ומיהר לרוץ אחריהם.
עוד רגע וכפות רגליו לשו בטין הרך של החלקות הקטנות העולות אל מרומי הגבעה. בעד טיפות הגשם הבחין בעדר כבשים קטן מכונס תחת סלע שהזדקר בראש הגבעה, ולידו סלע נוסף שהתמוטט זה עתה בגשם. אל הסלע הזה רץ הילד, מושך בידי אביו, שניהם נשימתם כבדה וצעדם החפוז נעשה איטי מהבוץ והעלייה התלולה.
עמאש חלף על פניהם ברגליו הארוכות והגיע לפניהם. ראה בד של שמלה בולט מתחת האבן. התכופף ומצא מקום להכניס את כתפו מתחת לסלע. הדף בברכיו וכפות ידיו את האדמה מתחתיו עד שהצליח להתרומם קמעה והסלע על שכמו. האב ובנו הגיעו. האב פכר את ידיו בייאוש.
"משוך". קרא עמאש וקולו נחנק ממאמץ. "משוך אותה החוצה."
הילד והאב זינקו שניהם אל צדו. הסלע העצום הכביד עליו עד שחשש כי ייקבר. שמע את המבוגר קורא "חאלאס. הן בחוץ". מיד רפו שריריו והוא צנח באחת. הסלע הכבד חרץ בבשר כתפו כשיפוד מלוהט. התגלגל הצידה בטין הדביק והכריח עצמו לקום על רגליו אף שכאב נורא בשכמו ורגליו רעדו.
שתי נערות היו מונחות על האדמה. אחת הייתה חסרת רוח חיים. דמומה. הגשם מכה בה כמו באבן. השנייה, קטנה, לחייה כחולות, נושמת. חזה עלה וירד.
לעמאש הייתה שמיכה של שיער על שכמו. עבאיה לא הייתה לו. תמיד קיווה שימצא אדרת ארוכה וילך בה כמו שייח.
הוא זרק את השמיכה מכתפו אל הילדה הנושמת. האב, בעל שפם ארוך ופנים כדוריות, נראה כמי שאינו יודע מה לעשות בידיו. זרועותיו היו כבדות והוא נופף בהן לצדדים כמבקש להפסיק את הגשם. הילד שם אצבעותיו בפיו ובכה. עמאש התכופף אל הילדה וכתפו השרוטה צורבת ודוקרת. עטף אותה בשמיכה והרימה בזרועותיו.
קלה הייתה להפתעתו. אף כי נדמה לו שאינו יכול לשאת כל משקל בזרועותיו מחמת הכאב והרטט שאחז בגופו אחר המאמץ העצום, נשא את הילדה הקטנה והנושמת ורץ לכפר.
בדרך באה אישה לקראתו. אף היא נוטפת מים ושמלותיה כבדות, צווחת ומיללת.
"לבית. לבית", צעק עמאש "איפה הבית?"
האישה פנתה מצייתת ומיהרה לפניו אל הבית. היו כמה מדרגות בכניסה ועליהן דילג שתיים שתיים לדלת ברזל פתוחה. נכנס לתוך חדר גדול ואפלולי מעט. התריסים סגורים. לאורך הקירות סביב היו כריות מסודרות לאורחים ושטיח כיסה על המרצפות. מיהר להניח את הילדה על הכרית ולעמוד על רגליו. עולמו חשך בעדו והוא צלל לאפילה של עילפון ואובדן חושים.
כשהתעורר מצא עצמו שוכב על שטיח מן הסוג שנוהגים לארוג בכפרים.
תוקעים שני יתדות באדמה וביניהם ענף קשה שאינו ניתן לכיפוף. ממול במרחק שלושה מטרים תוקעים עוד שני יתדות וכלונס קשיח ביניהם. כורכים את חוטי השתי מכלונס לכלונס ומותחים היטב. היתדות מחזיקות היטב בכלונסאות. משחילים מקל בין חוטי השתי. אישה אחת מרימה את המקל וחוטי השתי נפרדים. אישה שנייה מעבירה את החוט ביניהם ותוחבת מקל חדש. מוציאים את המקל הראשון ובמקל החדש הודפים את החוט עד שאין מקום יותר ואז מוסיפים ומהדקים בווי ברזל קטנים. שוב מרימים את המקל, מעבירים חוט ומקל נוסף. כך נארג שטיח בכפרים. ארבע נשים עוסקות בכך.
על שטיח כזה שכב עמאש. פניו היו לחים. איש צעיר עמד מולו ודלי מים בידו, מתוכו היזה על פניו.
אוזניו קלטו יללות שבר וזכרונו שב אליו. הביט לצדדים וראה שתי נשים כפופות אל הילדה שהניח על הכרית. היו עסוקות בעיסוי גופה ולא התפנו להביט לצדדים.
איש בעל לחיים עגלגלות, לובש חליפה, התקרב אליו. האיש דיבר בקול חוטמני.
"איך אתה מרגיש?" שאל.
"חמד-אל-אללה" מלמל.
"אבו זיאד מספר לי שהצלת את בתו ממוות" הוסיף האיש וחייך אליו בעד לחיים תפוחות ומדושנות.
"הכל בידי אללה" מלמל עמאש.
"משקל גדול הרמת" אמר האיש. "אני דוקטור בולוס חנה" הוסיף.
"אהלן" אמר עמאש.
הרופא ביקש שיפתח את פיו ויוציא את לשונו. אחרי כן לבש סטטוסקופ שהוציא מתיק עור רבוע והניחו על חזהו ובטנו של עמאש. משקיפל את הסטטוסקופ נעץ עיניים חודרות בעמאש ואמר "מתי אכלת?"
"אתמול". השיב עמאש וכבר התכוון לפרט ולספר מה אכל.
"אתמול אכל והיום מרים טון", קרא הרופא.
מאחר שדיבר בקול רם הופיע האב בחדר וידיו טופחות על פניו ועל ראשו.
"יא איבני. יא איבן-אל-חאלאל" קרא. "את חייה של בתי הצלת ואתה לא אכלת. זיאד" הוסיף וקרא אל הצעיר שהחזיק את הדלי. "עזוב את הדלי הזה ותביא אוכל. עכשיו. יש לנו אורז מוכן ויש לנו בשר בקר מוכן ואמך הייתה מכינה סאלאטה בזמן הגשם. תלך מהר ותביא לפה הכל. תביא סינייה גדולה."
שלושים וחמש שנה עברו מאז. עמאש אכל הרבה ארוחות בבתי מארחים ושכחן מזמן. את הארוחה שאכל אצל אבו זיאד בעוד גופת בתו הגדולה מונחת בבית ואשתו ושכנותיה מקוננות, בתו השנייה רובצת על משכבה ונאנחת מצביטותיהן של המעסות הקוראות "מברוק" על כל אנחה, ויתר בני הבית כולם נאספים סביבו נכונים לשרתו כאילו היה שייח השייחים, לא שכח.
הבת הקטנה שניצלה על ידיו נישאה לו אחר שנה כשהגיעה לגיל ארבע עשרה. בטייבה לא חיבבו את הבדואי מג'יסר-א-זרקא שהגשם הביאו, אך חששו מפני כוחו הרב של האיש שהרים סלע כזה בכתפיו. גם ידע שאבו זיאד הנכבד ימכור את ביתו ואת אדמתו כדי להיטיב עמו.
אשתו נפטרה לפני כעשר שנים. חצי שנה אחר פטירתה בא אבו זיאד לשוחח עמו.
אמר לו שכעת ילדיו גדולים ושניים מהם כבר כמעט בני עשרים. יכול הוא לנוח מהעמל הרב; בניו יתמכו בו ויכלכלוהו עד זיקנה ושיבה. הם נסעו לכוויית כדי להרוויח כסף והם יכולים לדאוג לאביהם הזקן, אך מאחר שלא טוב לאדם שיישאר בגפו הלך אבו זיאד אל חאג' עבד יוסוף מדיר דיבואן וקנה ממנו את בתו לתתה לאשה לו, לעמאש חתנו, בכדי שתתמוך בו ותבשל את מאכליו ותציע את משכבו ותנעים את זקנתו.
מאישה זו נולדו ארבע בנות וג'אמילה הייתה הצעירה שבהן. לבניו שנולדו מאשתו הראשונה אמר שיחסכו את הכסף שירוויחו בכוויית ולא דרש מהם דבר לעצמו. אדמת טייבה דלה מדי לכלכל את כולם. רבים היו הצעירים בכפרי האזור שעשו כבניו ונסעו לעבוד בארצות נכר.
הערבים היו שכניו ומכריו של נחום בילדותו ובתחילת נערותו. הוא שיחק אתם בכדור ולפעמים התקוטט אתם כדרך ילדים. הוא הלך לבתי ערבים עם אביו בלילות של חודש רמאדאן. באותם לילות היו זוללים בטנים ושקדים, צימוקים ומשמש מיובש. שותים תה ומפטפטים.
לרמאדאן היה כינוי: "עיד-אל-דיוף" דהיינו: חג האורחים. זה החודש בו הרבו הערבים לערוך ביקורים הדדיים ולבלות יחדיו בשיחה וזלילת ממתקים.
משקמה מדינת ישראל נותר הערבים שהכיר בילדותו בצד הירדני והקשרים נותקו. בארץ צמח דור שהתייחס בחשדנות לערבים. ידע שאויבים הם ויש להיזהר מפניהם. ביקור בבית מרוחק ומבודד של ערבי בלתי מוכר היה נחשב לטירוף בעיני מי שלא גדל בחברת ערבים.
מאותו ביקור ואילך המתינה לו אחת מבנותיו של עמאש בכיכר הכניסה אל הכפר כשהגיע לביקורו השבועי. הוא עצר את מכוניתו לידה וביקשה למסור דרישת שלום לאביה. היא אמרה שאביה רוצה לשתות קפה עמו והוא היה משיב שתמסור תודות לאביה אך יום עבודתו החל ועליו להמשיך בדרכו.
הקשרים שיצרו עובדי ממשלת ישראל עם הערבים חיוניים היו לניהול החיים התקין. אך בזמן קצר למדי נוצרו קשרים לבביים וידידותיים בין יהודים לערבים בכל הארץ. המדינה התאוששה במהירות רבה מן הדיכאון הכלכלי שהייתה נתונה בו לפני המלחמה. זרם עצום של תיירים הגיע לארץ מיד עם פתיחת קווי התעופה האזרחיים. התיירות דורשת מלונות, מסעדות, נהגים, מכוניות, מורי-דרך, מזכרות, גלויות, מצלמות, שקופיות, ממחטות ניר והרבה גלולות נגד כאב ראש. אך בעיקר זקוקים התיירים לפנים מחייכות ומאירות שיעודדו אותם לבזבז כסף ללא חשש.
בשלושת החודשים הראשונים שלאחר המלחמה הכפילו ושילשו חברות התעופה את מספר הטיסות לארץ ישראל. מאחר שכל חברת תעופה התחייבה למכסה מוגבלת של נחיתות והמראות, היו פקידי משרד התחבורה עסוקים ללא הרף בבדיקת בקשות דחופות לתוספות מעבר למכסה, ובמשרדו של שר התחבורה דלקו האורות עד שעות הבוקר לצורך רישום האישורים והחתמתם.
אזרח ישראל שקרוביו באו כתיירים לארץ, סיפר שקרובים אלו טילפנו אליו לפני יומיים וביקשו לומר לממשלה, שלא תחזיר דבר לערבים בטרם יבואו ויראו במו עיניהם את הארץ שהשתחררה. בתי המלון נמלאו לחלוטין ותיירים צעירים לנו בגנים ציבוריים. הם אמרו שלינה כזו דומה ללינה במחנה נופש - הלילות חמים ובגנים הציבוריים מצויים ברזי מים לשתיה.
משרד התיירות ביקש מבעלי דירות ומכל מי שביכולתו להשכיר חדר לתייר, שימסור את כתובתו ללשכת התיירות הקרובה כי חבל להפסיד תיירים מבורכים אלו. התיירות הביאה פרנסה רבה ועבודה בשפע.
אך משרדי התיירות בחו"ל ששירתו צליינים נוצרים והיו קשורים אל המשרדים הערביים בבית לחם ובירושלים העתיקה, לא שלחו תיירים לארץ. הערביים שעבדו בענף זה לא רצו להישאר מובטלים נוכח השפע הרב וחיפשו עבודה במשרדי תיירות ישראלים.בעלי סוכנויות נסיעה ערביים יצרו קשרי שותפות עם משרדים ישראלים למורת רוחם של שותפיהם בירדן ובמצרים.
מציאות חדשה של חיים משותפים בין יהודים לערבים נוצרה. ישראלים הלכו ללמוד ערבית כדי שיוכלו לארח ערבים ולהתארח אצלם. מסעדות ערביות בעיר העתיקה נמלאו סועדים שציפו לטעם חדש במאכליהם.
נערים ערביים שלא למדו בבית ספר והיו מתפרנסים כסבלים לעת מצוא, עבדו כעוזרים בדוכני השוק היהודי.
ילדים ערביים צעירים נראו בקרנות הרחובות המרכזיים של ירושלים, פורשים עיתונים עבריים למכירה. נהגי מוניות ערביים שהיו נוהגים לנסוע מבית לחם לירושלים וחזרה, החלו לבצע נסיעות אל תוך ירושלים העברית ועד מהרה ראו בהם מתחרים למוניות הישראליות.
עד מהרה הגיעו לירושלים ערביים מאזור חברון. הם שכרו חדרים או בתים בירושלים הערבית, כי כאן הייתה עבודה ופרנסתם טובה מאשר באזור מגוריהם.
העיתונאי שלום הלוי לא ראה בעין טובה התפתחויות אלו. פרנסתו ופרסומו בא לו מעוולות ומגרעות שחשף לקוראיו. אם הדברים חיוביים ומצב הרוח הכללי טוב, נעשה הלוי עוקצני ופניו קודרים.
הוא הכין סידרה של כתבות אודות חייהם של ערביי ירושלים. תיאר את התפילות במסגדים שעל הר הבית, את רחיצת הידיים והרגליים, את מלמולי הפסוקים מהקוראן, את יופייה של חצר הר הבית בזרוח השמש עליה, את הפלאח המגיע שפוף ויגע בכל יום ששי להתפלל ואת הקאדי שגלימתו מתנפנפת וכל הקהל חרד לכבודו.
את פגישותיו ושיחותיו עם נכבדים ערביים תיאר בפרטים רבים. את רהיטי ביתם, את הפירות שהניחו על השולחן, את לבושם ואצילותם הטבעית.
אחרי כן תיאר את העלבון וההשפלה שהם חשים כשעליהם לעבור ביקורת של חיילים יהודיים בכניסתם אל העיר העתיקה ולהציג תעודות בפניהם.
היו לו קוראים רבים. אנשים אהבו את סגנונו ואת החמימות האנושית של דבריו. הזדהו עם החמלה שבדבריו וניסו לזהות עצמם עם הקרבנות שעל אודותם נסבו דבריו. נחום קרא אף הוא את סדרת הכתבות של הלוי. הסדרה הופיעה בגיליונות ערב שבת של העיתון. בבתים רבים הייתה כל כתבה נושא לשיחה סביב שולחן ליל השבת.
לנחום לא הייתה הזדהות גדולה עם הדברים שקרא. הוא ראה את הערבים בכל יום מימות השבוע, ולא ראה אצילות רבה. גם לא הבין מה ההשפלה בהצגת תעודות בפני חייל ישראלי. יתר על כן - מפי הערבים עצמם שמע מדי פעם מלמולים של זעם כלפי חיילי הלגיון הערבי שהיו בדואים, ומהם התייראו יותר משהתייראו מפני חייל ישראלי.
לא עלה בדעתו שכתבות כאלו משפיעות על הצבור ומביאות אותם לידי ספקות ופקפוקים בצדקתה של ישראל, שהרי הצבור הישראלי רואה ערבים כל יום. רואה את דרכיהם והתנהגותם ויכול להבחין שאין ישראל מתעמרת באנשים ואינה משפילה אותם.
