לפני שנה ראתה אותו באקווה-בלה. אקווה בלה פירושה מים יפים. זה מעיין קטן למרגלות הקסטל ממערב. סמוך לכביש, אך הנוסעים לירושלים וממנה אינם מבחינים במים. המעיין קרוב לאותו קטע כביש בו מאיצים במכונית לקראת העליה התלולה ואין מביטים לצדדים. ליד מקום הנביעה נמצאים שרידי מנזר עתיק יומין. המים זורמים בנחת על פני הסלעים עד שנבלעים באדמה. עצי משמש וגפנים צומחים סביב המעין. בערוץ הקטן גדלים שיחי פטל דוקרני והסלעים מכוסים טחב נעים לישיבה. ארץ ישראל התברכה במספר קטן של מקומות כאלה. מי שמכירם אינו מספר עליהם לאחרים כדי שמקום יפה ושקט כזה לא יהפוך אתר לטיולים המוניים, שאז יקימו בו ביתני קש מגודרים, יקצו בו אזור של מדורות, משפחות יבואו על זקניהם וטפם לצלות בשר ולהעלות עשן לשמים, בקבוקי משקה יתגוללו סביב ומוזיקה צורמנית תבקע ממכשירי רדיו. ואכן כזה הוא הגורל שפקד את אקווה בלה במרוצת השנים.
תמר הגיעה באמבולנס שנשלח אל הקומזיץ להיות נוכח למקרה הצורך. באיטיות הסיע הנהג את הרכב בשביל הסלעי אל המעין. משהתקרב לעצים הראשונים ראתה אנשים יושבים בקבוצות קטנות, לצד מדורות שדעכו והעלו עשן. כמה מהם הפנו ראשם לאחור לבהות בפנסי הרכב הגדולים ומצמצו בעיניהם. הנהג כיבה את האורות ואת מנוע המכונית. תמר ירדה מהרכב וניגשה להתבונן מקרוב. אוויר הערב היה חמים. מישהו דיבר בחשכה והכל הקשיבו. אחר רגע ראתה את הדובר שישב למטה, ליד הקיר ההרוס של המנזר העתיק. המדורה שלו לא כבתה עדיין. הבהוב של אש האיר את פניו לרגע. התפודים שניצלו ברמץ נאכלו כבר ואחר אכילת התפודים, הגיע תור הסיפור.
הוא סיפר על אביה. הדוד זלמן, כינה אותו. כל מבוגר נקרא דוד בפי הילדים. לראשונה ראה אותו בליל שבת בבית הכנסת. הדוד זלמן לבש חליפה מבד משובח. בד כזה אין להשיג בארץ. לראשו מגבעת לבד עם שקע. כך התלבשו דתיים מודרניים שלא השתייכו לעדה החרדית. בעדה החרדית חבשו מגבעות שחורות ועגולות ומעילים ארוכים. הרב צוקר ניגש אליו בגמר התפילה והושיט ידו. שאל אם יש לו משפחה או ידידים להתאכסן אצלם בשבת. זלמן אמר שלבדו הוא, והרב צוקר הזמינו הביתה.
הוא בא מצ'כוסלובקיה. איש שמנמן במקצת. עורו ורדרד ופניו חיוורים. ניכר בו שלא עסק במלאכת כפיים ולא עשה ספורט. היה לו אח בשם ראובן בתל אביב שניסה לסדרו בעבודה. תל אביב הסמוכה לים עוררה אצלו נזלת כרונית והוא עלה לירושלים היבשה. מאותה שבת ואילך שב ובא אליהם ובכל ביקור ניכרו בו שינויים. הוא שכר חדר בשכונת הבוכרים, מרחק קצר ממשפחת הרב צוקר שהתגוררה בפאתי מאה שערים. מקצועו היה ראיית חשבון אך עבודה במקצועו לא מצא. כשהציג את עצמו כרואה חשבון אמרו לו שאינם צריכים רואה חשבון מקצועי. כל אחד יכול לעשות חשבון. גם עבודת פקידות לא מצא. כדי לקבל מישרה של פקיד צריך קשרים: ידידים בעלי השפעה, או קרובי משפחה מיוחסים. מישרה של פקיד היא מישרה מכובדת ולא כל אחד זוכה בה. בסוכנות היהודית היה עודף פקידים. היתה לו תעודה של אודיטור אותה הציג בפני מנהלים מקומיים של חברות ביטוח ובנקים. השיבו לו שפרופסורים מגרמניה עובדים כאן כמנקי רחובות ובכלל מה זה אודיטור?
קבלנים ירושלמים ריחמו עליו והעסיקוהו בבנין. נשא דליי טיט כבדים אל הבנאים שתמיד גערו בו וזירזו אותו. דחף מריצות בטון וסחב אבנים על שכמו לקומות העליונות. על ידיו צצו שלפוחיות ופצעים. משנסתיימה עבודת בנין אחד, הלכו הפועלים לעבוד בבנין חדש. אך הוא נאלץ לחפש שוב. מרבית עובדי הבנין היו ערביים צרובי עור וקשוחים. הם לגלגו עליו בשפתם והוא למד ערבית. כל מלה ששמע נקבעה בזכרונו. פועל בנין השתכר שתים עשרה לירות בחודש. זלמן קיבל שמונה ושילם שתי לירות וחצי שכר דירה. הרב צוקר אמר ששכר דירה כזה עבור חדר בשכונת הבוכרים הוא שוד בצהרים. אמנות המיקוח היתה זרה לו. מאמו למד שיש מקרים בהם שואלים זבן בחנות אם ניתן לקבל הנחה, אך כשביקש הנחה החוירו פניו ונשימתו נעצרה.
בארץ ישראל היתה תגרנות קולנית. רוכלים שעיניהם בורקות צעקו "לי זה עולה יותר ביוקר." הטיחו בלקוחותיהם שהם שוברים אותם, את מטה לחמם ואת בריאותם. כשרונו לשפות הדאיג את אמו. בבית דיבר רוסית עם אמא, ברחוב דיבר צ'כית וגרמנית כמו כולם. ביום שבת למד אצל הרבי באידיש. מאחר שאהב לנגן מיצירות שופן, למד גם את שפתו כדי להבין אותו היטב. כשהיה בן שלוש-עשרה הזהירה אותו אמו שלא יתפאר בשפות שלמד. האנטיסמיטים יתרגזו ויכו אותו.
אמו של נחום לא הבינה מדוע אין אחיו של זלמן בא לעזרתו. האח ראובן עשה חיל בעסקיו ובאותם ימים כבר נחשב לגביר. הרב צוקר התקשה להסביר לרעיתו את רגשי הגאוה של יהודי אירופה. זלמן ירצה להסתדר בארץ כמו אחיו ללא עזרה וללא תמיכה. אך רעיתו היתה ילידת ירושלים מבנות הישוב הישן. גאוה משונה זו היתה זרה לה. אח שאינו מסייע לאחיו אינו ראוי להיקרא אח.
העולים מאירופה באו עם ערכים ועקרונות של ארצותיהם. בלטו בהם עולי גרמניה. הם לא הסכימו להתפשר על עקרונותיהם ואפילו אם לא התאימו למציאות. המציאות נאלצה להתאים עצמה אליהם. מדענים ומומחים לשפות עתיקות, למוזיקה טרום-קלאסית ולמדעים אחרים לא מצאו כאן תעסוקה בתחום התמחותם. באוניברסיטה הירושלמית לא היה מקום לכולם.
בחיפה הזדקקה העיריה לעובדי ניקיון והם ניקו את הרחובות ביסודיות. דרישתם היחידה היתה לקבל חלוק לעבודה. מאז יודעים החיפאים, שמנקה רחובות בחלוק הוא פרופסור ומנקה רחובות בלי חלוק הוא ערבי.
לחיפה הגיע פרופסור קלר. פיסיקאי ידוע שעבד פעם יחד עם נילס בוהר הנורבגי. שמו נודע לתהילה. כשהנאצים החרימו את רכושו, הרשו לו לקחת עמו לפלסטינה מחרטת תחביב קטנה. המחרטה היתה כל רכושו בהגיעו. במחרטה זו ייצר חלקים למאיידים של מנועי האוטובוסים השייכים לחברת שחר בחיפה. החלקים שייצר היו מדויקים כחלקים המקוריים ומאחר שפרופסור קלר היה בקיא במתכות, בחר במתכת שונה מזו המקורית וכתוצאה מכך היו החלקים שלו עמידים ומהימנים יותר מן המקוריים, עד שחברת שחר חדלה להזמין חלקים אלה אצל היצרן.
כשיקה פתח חנות מכולת, צחקה כל ארץ ישראל. אמרו שאיש לא יקנה דבר בחנות מצוחצחת ומבריקה יותר מבית מרקחת. החנווני היקה נתן ללקחותיו שירות מסוג אחר. בימים ההם היתה חנות המכולת בארץ ישראל נראית ככוך. מחסן של שקי אורז, דוחן, שעועית, קמח. פחים גדולים ופתוחים על הרצפה. פחי דבש, מלפפונים ופלפלים כבושים, פחים עם חריצי גבינה שרויים במים עכורים ופחי טחינה שמנונית. בארגז קרטון ליד הפתח היו ככרות לחם. על שולחן בתוך החנות עמדו מאזנים משחירים ולידן חבילת חלבה, ממנה היה החנוני פורס ושוקל. עם שחר הגיעו עקרות הבית למשש את ככרות הלחם בטרם לקחו אחת. מן התקרה השתלשלה שלשלת ניר דביק ללכידת זבובים. בשעות היום ישב החנוני על אחד השקים ופיהק. אם הזדמן לקוח ,לא היה קם על רגליו עד ששמע מה רצונו ואז קם בגניחה ואנחה לתת לו את מבוקשו.
היקה שכר חנות עם חלונות גדולים מכל עבריה. את החלונות מירק וצחצח בספירט. את הרצפה שטף עם אקונומיקה. כל הסחורה היתה על המדפים. שקים לא היו מונחים על הרצפה המבריקה. את המדפים החליק בניר זכוכית ואחרי כן צבע אותם שלוש פעמים. הדלפק היה כולו שיש. מטלית לחה מונחת ליד המאזנים. את החלבה פרס על דף ניר פרגמנט והניחה על המאזנים ביחד עם הניר. לא נשארו פירורים ובכל זאת ניגב את השולחן במטלית בכל פעם שפרס חלבה ובכל פעם שלקוחותיו שמו עליו את מצרכיהם.
הוצאות גדולות הוציא על כפות עם ידית ארוכה. בכל פח הכניס כף נפרדת. כל כף נשטפה אחר השימוש. את הפחים כיסה במכסה שנעשה בו חריץ מיוחד עבור הכף. היקה לא ערבב את הכפות, לא נטל זיתים בכף שנועדה למלפפונים כבושים. איש לא נהג כך לפני בוא היקים ואיש לא ניהל כך מכולת לפני כן. חנות של יקה היא מקום עבודה. כשאין לקוחות, לא יושבים לנמנם. שוטפים את הרצפה, מצחצחים את הקופסאות שעל המדפים, מנגבים את האבק מהחלונות. בחנות מכולת של יקה אסור להכניס אצבע לפח של דבש וללקק. הפח סגור. הלחם נשמר מאחורי הדלפק ואין להכנס מאחורי הדלפק. את הלחם היה החנווני שולף מהארגז ביד מכוסה שקית של ניר ומגישו ללקוח אחר שעטף אותו בגליון ניר. אין למשמש בככרות.
אנשים כבדי ראש, היקים. לדברים שעשו צריכה להיות תוצאה מעשית. ססמאות לא התאימו להם. כולם אומרים שאין המלאכה מבזה את עושיה. היקים מעולם לא ראו פחיתות כבוד במלאכה. בין אם זו מלאכת גינון או נגינה בבתי קפה. רבים דיברו על העקרון שכל עבודה מכבדת את עושיה אבל ראו פחיתות כבוד בניקוי רחובות. אני למדתי להיות מהנדס, אמרו. קיבוצים הוקמו על-ידי כולם. פולנים, רוסים, אוקראינים, ליטאים. הונגרים. הגרעין היציב במרביתם היה גרעין הנערים מבלאו-וייס. הדבקות שלהם בעקרונות ובתרבות שהביאו עמם הביא אותם להתפעל מהתימנים על ענוותם, כושר העבודה שלהם, כשרונם המוסיקלי וחלקם בבנין הארץ. היקים שיבחו את הטעם המיוחד של יוצאי עירק, פיארו את הפולנים והרוסים וההולנדים, אך את עצמם לא הבליטו למרות שגרמנים מצטיינים בארוגנטיות יתרה. בארץ ישראל נחשבו גם הונגרים וצ'כים בעלי חינוך בורגני ליקים מן המנין כי הם דיברו גרמנית.
בוקר אחד נטל זלמן תיק של בד והלך למוקאף לקנות שמונה-עשרה ביצים בשילינג. בכל מקום אחר מכרו תריסר ביצים בשילינג. המוקאף אינו שוק רשמי. הרוכלים לא שילמו דבר לפקחי העיריה, לכן מכרו בזול. המוקאף הוא רחבת הכניסה לעיר העתיקה לפני שער יפו. השם מוקאף פירושו עצירה. כאן נעצרה התנועה אל העיר העתיקה. האוטובוסים שבאו לאורך רחוב יפו, המוניות, המשאיות, שיירות הגמלים והחמורים. מי שרכב על סוסו הגיע לשער ועמד, ירד מן הסוס ונכנס לעיר ברגל. על-פי המסורת אין נכנסים ברכיבה בשערי העיר.
לצד השער עמדו פועלים ערביים והמתינו להשכיר עצמם למי שיבקש את שירותם. לרוב היו נשכרים על-ידי נשים לשאת את סליהן מן השוקים אל רחבת השער ולהעמיסן על מונית. רוכלי ביצים ישבו על הקרקע ליד הפועלים וסחורתם לפניהם בסלי נצרים.
לשער יפו מגיעים בכמה רחובות. משער זה מתחיל רחוב יפו ולאורכו התפתחה ירושלים החדשה. אליו הצטרף רחוב סולימן העולה לאורך החומה הצפונית משער שכם ובפינת החומה, סמוך לכיכר אלנבי התמזגו שני הרחובות לאחד. מן העבר הנגדי עלה רחוב יוליאן והתמזג עם רחוב יפו באותה ככר. רחוב סטורס מקביל לרחוב יפו מדרום ומסתיים ברחבת המוקאף. במקביל לרחוב סטורס הגיע רחוב ממילא מהבקעה אל רחבה זו. למרגלות החומה, דרומית לשער נמשכה הדרך לבית לחם וחברון, מתחת למשכנות שאננים, מקיפה את בריכת הסולטאן, עולה לצד הבריכה הריקה ומגיעה אל הרחבה לפני שער יפו.
בשעות הבוקר הגיעו משאיות בדרך זו מבאר שבע ומעזה. במוניות הגיעו בה כמרים מבית לחם לירושלים. שיירות גמלים הילכו לאורך דרך חברון מהנץ החמה עד החשיכה. פלאחים מהכפרים הביאו את תוצרתם לשוקי העיר על גבי חמורים, קוראים קריאות זירוז ומנופפים מקל. אוטובוס מספר 2א' הגיע אל הרחבה לאורך רחוב יפו. משירדו הנוסעים ליד השער, הסתובב האוטובוס ועמד בתחנה שמנגד לאסוף את החוזרים.
פלאחים בעבאייה ומכנסי שרוואל, כרכו לראשם מטלית לבנה, או כפיה עם עקאל. בדואים באדרות שיער שחורות הילכו גאים וכבדי סבר, סכינים באבנטיהם מתחת לאדרת.
נשים ערביות נשאו משאן על ראשיהן. גוון זקוף כברוש. נשי כפר הלכו ללא רעלה. פניהן מקועקעות כתובות קעקע ערביות בצבע ירקרק. נשים בדואיות כיסו פניהן ברעלה או עטפו עצמן באדרת שכסתה על הפנים.
נוצריות לבשו פרנג'י, מודרני אבל צנוע. מעכסות בזהירות על עקבים גבוהים.
נשים יהודיות דיברו אידיש עם מלים ערביות בצירוף ספניולית וטורקית. היהודיות הלכו בסינר. סינר מסייע לעריכת קניות. מחזיקים בשוליו וממלאים בו ירקות ופירות מן הדוכן כדי להניח על המאזנים.
גברים ערביים עירונים לבשו חליפות עם עניבות בוהקות. תרבוש אדום לראשם. פסעו בזהירות שלא יקלקלו את נעלי הלכה ולא יטנפו שולי מכנסיהם בגללי החמורים.
אנגלים הילכו במכנסים קצרים שהגיעו עד ברכיהם. לרגליהם גרבי צמר ארוכות. ברכיהם החשופות האדימו משמש. גם פניהם האדימו. לרובם שפם סומר וגבות עבותות ששיוו להם הבעת סמכות מחמירה. בזוגות הלכו, ידיהם שלובות מאחרי גבם. לפעמים החזיקו מקל קצר מתחת לבית שחיים.
הודים בטורבנים היו מהבולטים בקהל. כמרים פרנציסקנים בחלוקים חומים, חבל למתניהם וסנדלים לרגליהם. כמרים צרפתיים ממנזר סנטה אנה לבושים לבן. כמרים קופטים שחורי עור וזקנם קצר ומחודד. כובעיהם מיוחדים ואין דומה להם. ארמנים לבשו בגדים כהים ולראשם כובעי בארט רחבים.
חיילים של הלגיון הירדני הלכו בקבוצות קטנות. כאפיות צבעוניות לראשם. מדיהם צמר אנגלי משובח. שוטרים בריטים ויהודים חבשו כובעי מצחיה. לשוטרים ערביים היה כובע מיוחד. מוט קטן הזדקר באמצעו לתלות עליו סרטים צבעוניים.
מוכרי סוס קשקשו במצלתיים מנחושת. צליל המצלתיים עורר את הצמא. כדים עצומים נשאו על גבם. למתניהם קשרו ספלים. מי שקנה סוס זכה להצגה של יציקת הנוזל החום לספל בהתכופפות והזדקפות זריזה של המוכר. רוכלי קאעק נשאו סחורתם על ראשם במגש עץ רבוע.
בתוך מבנה השער עמד סודאני ארך רגלים, צנום ושחור עור, ולפניו דוכן צר וגבוה שארובה במרכזו וסביבה בוטנים שהציע למכירה. עשן עלה מהארובה הישר לפניו. כל הסודאנים מכרו פוסטוק וכל מוכרי הפוסטוק היו ארוכים וכחושים. זלמן רצה לקנות מציאה אף שלא ידע להתמקח. הוא אהב את הצבעוניות האנושית בשער יפו. צבעוניות שאין דומה לה בעולם. זלמן שנהג להתרחק משוקים סואנים ומן ההמולה והצעקות התפעל מהרבגוניות הזו. הוא רצה להתבונן בנחת, אך כשהגיע לכיכר נוכח שהקהל גדול מן הרגיל ומכל העברים באים עוד.
זלמן לא רצה להסחף בהמון. הוא נסוג לכוון רחוב סטורס. משם יוכל להתבונן ממרחק ולהמתין שההמולה תקטן. בקצה הרחוב חנתה מכונית שרד שחורה. הנהג בכובע מצחיה עמד לידה להשגיח שנערים לא ישרטו את צבעה או ימרחו את זוהמת ידיהם על שמשותיה. דגל שבדיה התנוסס בצדה.
ברחוב זה היה מלון פאסט המפורסם. על-פי המכונית הבין זלמן שאורח שבדי רם מעלה נמצא במלון. בירושלים אמרו שמלכים מתאכסנים במלון פאסט ועשירים הולכים לקינג דייויד. לבטח נמצא כאן עכשיו בן אצולה שבדי ואולי נסיך.
בני המעמדות הגבוהים מדברים בשפת אמם אפילו אם למדו שפות זרות. אין מטריחים אותם לתרגם עצמם. לצורך זה שוכרים מתורגמן עבורם. עודו מהרהר בדבר התרגום משבדית לעברית הביאוהו רגליו אל פתח המלון. התכוון להציץ בעד זכוכית הדלת מעל כתפו של השוער כדי לראות את השבדי הנכבד.
מרבית שוערי המלון היו אפריקנים דקיקים שצוארם ארוך ומזדקר מעל מדיהם הכבדים. לראשם כובעי קצינים אנגליים. הם עמדו מתחת לסוכך שלפני הפתח והרחיקו פוחחים וסקרנים. ממונה עליהם חסן. ישמעאלי כבד גוף ורחב כתפים שבכרסו הדף סוסים מדרכו. שפמו מעומלן ולחייו תפוחות ומדושנות.
כעת היה נרגז. עטאללה, פקיד הקבלה החדש שאפילו שנה אחת לא הספיק לעבוד כאן, שילח אותו למשמרתו בתנועת יד מבטלת. רבע עוף חצוף. את ראשו יוכל למלוק בשתי אצבעות. לא הספיק לחמם את כסאו כאן וכבר מתנהג כמו אדון. עודו מהרהר הרהורי נקמה בעטאללה נעמד לפניו זלמן על קצה אצבעותיו בנסיונו להציץ בעד זכוכית הדלת, וחסן הזועם רואה ורותח. - יאללה, אימשי מן פה. תלך, יא איבן איל כלב.
זרם מלים משונות פרץ מפי זלמן בנימת התנצלות. זלמן שראשו נתון לרוזנים משבדיה דיבר אל חסן שבדית משובחת. עיני חסן התרחבו. אחר שהפיל את אימתו על האיש התעוררה סקרנותו. הוא קרא:- אתה איך מדבר? ווללה אינגליזי, ווללה אלמני, ווללה פרנסה, ווללה אנדלוס, ווללה הולנדה. איך מדבר? זלמן מלמל בצניעות ששבדית דיבר בגלל שחשב על האורח השבדי והמכונית בקצה הרחוב. חסן נענע בראשו כאחד היודע מתי מתלוצצים על חשבונו ואמר: אם היה הולנדה היית מדבר הולנדה. זלמן השיב שאכן כן, הוא מדבר הולנדית. פניו לא הראו בדיחות אלא מורא גדול.
- טייב - קרא הענק. - ואתה תקרא ותכתוב?
זלמן נענע ראשו ובלע את רוקו.
- ואנדלוס? קרא השוער. שפמו הזדקר בקצותיו כמחושים. זלמן אישר שגם ספרדית הוא מבין, מדבר, קורא וכותב.
- ופרנסה?
זו היתה הצגה ששבה וחזרה על עצמה. חסן נוקב שמה של שפה וזלמן מאשר. השוער לא התענין אם זלמן מבין אידיש או ערבית. כי היהודים האירופים אינם יודעים ערבית וכולם מדברים אידיש.
פתאום הניח ידו על כתפו של זלמן שנפשו כמעט פרחה מאימה וקרא: - תבוא. הדף בידו האחת את זלמן ובשניה פתח את דלת המלון. ברכיו של זלמן רעדו. הנה נפל בידי הגויים בגלל שידע שפות, ממש כמו שאמו הזהירה אותו.
על רצפת השיש היה שטיח אדמדם. מימין ישב פקיד ליד שולחן קבלה בסגנון הבארוק. האולם נחצה בדלת מתקפלת גדולה. מאחר שלא היתה סגורה לחלוטין ראה מאחוריה נברשות גדולות. כורסות עצומות ממדים. מחוץ לחלון צמח עץ דקל.
הדקל גדל בגן הקטן של החצר הפנימית. גנן מרמאללה טיפחו וטיפל בו מדי יום. הדקל והשיחים ולידם פרחים, יצרו אשליה של מבוא לגנים טרופיים גדולים ומסתוריים. חסן הטה אותו ימינה לפרוזדור אפלולי. ליד הדלת הראשונה עמד, פתח את הדלת ומשכו פנימה. נכנסו למשרד שריהוטו מצומצם. לאורך הקירות היו כונניות עץ מהוקצע ובהן תיקי קרטון מסודרים. החלון נשקף אל רחוב סנט לואיס הסמוך.
לפני השולחן הסמוך לדלת ישבה אשה צעירה. מאחריה היתה דלת נוספת ועליה שלט: מנהל. האשה נראתה כבת שלושים. שערה אסוף לאחור בקפדנות. פניה מוארכים וזיק ירקרק בעיניה. גוון עורה כהה. לא שזוף ולא ממש לבן. הביטה בהם בקרירות כמי שרגילה בהתפרצויות כאלה למשרדה.
הדה איל זאלאמה, פתח חסן ואמר, יודע את כל השפות שחיפשת להם מתורגמן. קורא, כותב ומדבר, לא שותק. ואם לא שמעתי באזני שאותו את מחפשת, לא הייתי מביא אותו שיעמוד פה.
הם דיברו ערבית ולא העלו בדעתם שזלמן מבין את דבריהם, אילו ידע חסן שזלמן דובר, קורא וכותב ערבית היה נושאו על כפיים מחמת הכבוד.
- ומה שמו של הזאלאמה? - שאלה האשה ענינית.
הדלת נפתחה שוב. ראשו של עטאללה משולחן הקבלה הציץ פנימה. אמר שבחוץ יש פרחחים ואין שומר. חסן התנפח וצעק שאין פותחים דלת מבלי להקיש ולקבל רשות. האשה אמרה בקול שליו שחסן ישוב למשמרתו בעוד רגע.
הפקיד נעלם. האשה מלמלה לעבר חסן שהמנהל צריך לאשר קבלת עובדים חדשים אך היא תבדוק. חסן יצא לעמדתו בכניסה לבית המלון ומשסגר אחריו את הדלת אמרה: "מסיה, הואל נא לשבת."
"מרסי". השיב זלמן והתישב בכסא מולה.
"אהה." קראה בהנאה. "פריזיאן."
אמר שזה רק המבטא וכי מבטאה מזכיר לו את מבטאם של הבורגונדים. על-פי מבעה נוכח שקיבלה את דבריו בשביעות רצון.
"מאחר שאתה שולט בספרדית הואל נא לקרוא את המכתב הזה ולתרגם לי את תכנו." אמרה.
הושיטה לו מכתב מתוך התיק שלפניה.
המכתב היה כתוב בספרדית קאטלנית. מזכירו של דון אלפונסו די קסטיליה ביקש בשם אדונו להזמין שנים עשר חדרים בחודש דצמבר לאדונו, משפחתו ופמליתו. ברצונו לעלות לרגל לירושלים ולבקר במקומות הקדושים לקראת חג המולד. גם הוסיף וביקש מהמלון להעמיד לרשותו סוס נוח לרכיבה כי ברצונו ללבוש שריון אבירים כבד, ירושת אבות אבותיו נושאי הצלב. מחירים ואישור ההזמנה יש לשלוח למזכיר, סניור פדרו די סלמנקה.
הוא תרגם את המכתב ללא קושי. שאלה אם יוכל לנסח תשובה. חדרים יש. הנה לוח המחירים. את הסוס ישכרו עבורו מאורווה בבית לחם וסייסו יבוא מדי ערב להחזירו לאורווה.
הניחה ניר טיוטא לפניו ומיד שרבט את התשובה כאילו ידעה בעל פה. אך הוא היה מוטרד. איך נקלע כך למבחן וסל קניות בידו. לא הוזמן מראש. לא התלבש כיאות. אולי זו בדיחה שחמד לעצמו השוער הענק? רצה להתנקם בו על שהציץ מעבר לכתפו? והמנהל היכן הוא? וכי אין המנהל צריך לראיין אותו ולהחליט אם ייגש למבחן?
האשה עיינה בתיק ובטיוטא שרשם. פניה נשארו חתומים.
"נוסח המכתב שלך עולה על נוסח המכתב שלי." הודיעה. "ברכותי, מסיה." אך היא לא ניגשה לחדר המנהל. "מה מקצועך מסיה?" הוסיפה. "האם למדת מקצוע?"
"הייתי אודיטור." אמר זלמן.
על-פי הזיק הקל שחלף בעיניה הבין שהיא מכירה מקצוע כזה וחש רווחה. במוסדות שבהם ניסה להתקבל לעבודה נענעו המנהלים ראשם ואמרו: "אודיטור צריכים בחוץ לארץ. אצלנו לא נחוץ". מדי פעם תהה איך מתנהלים כאן בנקים ללא אודיטור? איך אפשר לתת אמון במוסדות אלה שאין בהם מפקח חשבונות ראשי?
"דיפלומה?" שאלה.
"בבית". מלמל "לא ציפיתי ל..."
"מבחן למישרה". השלימה דבריו.
עיינה שוב במכתבו ושאלה אם יוכל לתרגם את המכתב לצרפתית.
הושיטה לו את הטיוטא ומיד החל במלאכת הכתיבה ואף לא טרח להציץ בלוח המחירים כי זכר את הנתונים בקריאה ראשונה.
במכתב זה עיינה זמן ארוך ובכובד ראש מרובה. צרפתית היתה שפת אמה.
"מסיה." הודיעה לבסוף ונשאה עיניה הישר אל פניו. "בבוקר תלבש את החליפה הטובה ביותר שלך ותהיה כאן בשמונה. בשבוע הבא ייקח החייט שלנו את המידות שלך ויכין לך חליפה חדשה. אני מבטיחה לך שהוא חייט מעולה. בשנה הראשונה יהיה שכרך שש מאות סטרלינג. אם שנת הנסיון תעלה יפה נקבל אותך לעבודה קבועה בתשע מאות סטרלינג לשנה ותוספת בונוס."
היא קמה ממקומה לאות שהראיון נגמר. אף הוא קם. עדיין לא ראה את המנהל. ציפה שתקיש על הדלת מאחוריה ותקרא לו.
"מסיה?" אמרה משהוסיף להמתין.
זלמן התאושש. יצא דרך הפרוזדור אל אולם הקבלה ומשם אל הרחוב, הישר לזרועותיו של חסן שחנק אותו בחיבוקו. הראה לו היכן הכניסה לעובדים ואף לא טרח לשאול אם התקבל.
הרב צוקר בירך את זלמן בהסתייגות. המלון השתייך לגרמנים. הם פיטרו את המנהל הקודם שהיה מומחה מפורסם בעולם, אך ורק משום שהיה יהודי. הרב צוקר תהה כמה זמן יעבור עד שישלחו את זלמן בגלל יהדותו.
בימים ההם נהגו אנשים ללהג הרבה אודות הציונות ויישוב ארץ ישראל על-ידי יהודים. אמרו שהישוב היהודי שיפר את הכלכלה בארץ ואת תנאי החיים של יושביה. הגוים שעבדו אצל יהודים קיבלו שכר גבוה בהרבה משקיבלו אצל אחיהם. הכל הסכימו שפיתוח הארץ על-ידי יהודים מעשה בר חשיבות גדולה הוא. לשיחות אלה היה הרב צוקר מוסיף בלגלוג שיקחו את הדוגמא של זלמן. הגוים נתנו לו עבודה בחמישים לירות לחודש. היהודים נתנו לו לסחוב אבנים על גבו בשמונה לירות לחודש.
בדברים אלה סיים נחום את הסיפור. תמר חשבה שיוסיף ויספר על אשתו של זלמן ובתו. האנשים היו נכונים להאזין לו עד אור הבוקר. אך נחום הפסיק.
סיפורי הקומזיצים שתמר הכירה אחרים היו. עלילותיו של רפי. לפני תחילת פעולת הקומנדו בביירות נכנס למזנון בית הנתיבות, שתה בירה ושילם בלירה ישראלית. או צחי שרדף לבדו אחר שני מסתננים עד הר חברון, תפס אותם ליד ביתם מעבר לגבול וריסק להם את הראש. אלה היו הסיפורים שסיפרו ליד מדורה. איזה כשרון יש לנחום שריתק את השומעים לצרות של אבא? איך הצליח להפוך את אבא לאגדה של קומזיץ? אבא לא שתה בירה בביירות.
האיש שסיפר על אביה היה פעם ילד עם פיאות חלקות וכיפה, מכנסיו תלויים בכתפיות, אפו זולג והוא מקנחו בשרוול.
