נניח כי קבוצה קטנה מאוד של בעלי כוח במדינה הינה בעלת דעה פוליטית מסוימת. נאמר, לצורך הדיון, שמאל קיצוני. נניח אף כי מרבית האוכלוסיה הינה בעלת דעה פוליטית שונה בתכלית ולכן אין לקבוצה סיכוי לעצב את פני המדינה בדרכים דמוקרטיות, קרי בחירת רוב הנציגים בבית הנבחרים. נניח גם כי הדמוקרטיה אינה מנשמת אפה של אותה קבוצה.
בהינתן כל אלו תשאף, מן הסתם, אותה קבוצה לביצוע הפיכה במדינה. כזאת הינה, לדעתנו, ההפיכה החוקתית שביצע אהרן ברק במדינת ישראל. ברק הפך את מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטארית לדיקטטורה פסבדו חוקתית.
מדוע דיקטטורה? משום שכאשר ברק מוחק את כוונת המחוקק ומעלימה מהדיון המשפטי ("אינני עוסק בפסיכו אנליזה של המחוקק, אני עוסק באנליזה של החוק", פס"ד לאור) ומבטל את החלטות הרשות המחוקקת והמבצעת מבלי שניתנה לו סמכות מפורשת לכך בחוק הרי שזוהי דיקטטורה.
מדוע פסבדו חוקתית? משום שכאשר הוא מחליף חוקה ב"ערכים שחזקה על כל מחוקק במדינה דמוקרטית שעמדו לנגד עיניו" הרי שמדובר לא בתשתית נורמטיבית עליונה הכתובה בידי נבחרי הציבור והינה חלק מהקודיפיקציה אלא בתפישת עולם סוציו פוליטית פרטית.
כך הם גם דבריו של פרופ פרידמן המתנגד לגישתו "הויכוח הינו על מה יקבע בצורה דמוקרטית (בכנסת ר.ל.) ומה לא (בבג"צ ר.ל.)" (ראיון ל'מקור ראשון', 7.3.08).
במידה וקבוצה קטנה, הממנה עצמה ולא נבחרת ע"י הציבור, יכולה להפוך כל החלטה שלטונית בהבל פיה, מנוגד הדבר לעקרון היסוד החזק ביותר של הדמוקרטיה.
במקום "איש אחד, קול אחד, אמור מעתה "קבוצה אחת, קול יחיד".
יש לציין כי במאמר שפורסם במעריב, ערב רה"ש לפני כ-13 שנים, מציע מאיר שלו כי כשם שהחרדים נשמעים לרבנים בבואם להצביע כך יש ליתן זכות הצבעה גדולה יותר לגורמים מסוימים בחברה החילונית. העקרון של איש אחד קול אחד פשוט אינו נכון לדעת השמאל. הרי יש כאלו היודעים יותר טוב ממני מה טוב עבורי. על-מנת להבטיח את ההשתלטות האנטי דמוקרטית הזו יש להבטיח שני עיקרים (בנוסף כמובן לתעמולה בלתי פוסקת):
1) יש לוודא כי זהותם הפוליטית של רוב חברי בית המשפט העליון תשמר מכל משמר. לשם כך חשוב מאוד מבנה הוועדה לבחירת שופטים. שיטת ה"חבר מביא חבר" חיבת להיות מוגנת.
2) יש לוודא כי עליונות הרשות השופטת ויכולתה לרמוס את החלטות נבחרי הציבור (ובכך בעצם את הציבור) תישמר בלא פגע.
השופט ברק, משפטן מוכשר ואדם כריזמטי, הצליח בכוח אישיותו הכובשת לסקל כל התנגדות להשתלטות זו. הוא ביצר את מעמדו של בית המשפט העליון כשליט העל במדינת ישראל.
דא-עקה והמגדל אשר בנה הינו מגדל פורח באוויר באשר אינו מעוגן בחקיקה כלשהי. בהתאם, עם פרישת ברק, החל המגדל מתנדנד והאופוזיציה לשלטונו קמה גם ניצבה.
הקבוצה לא יכולה עוד להסתמך על אישיותו ומעמדו של ברק. נוצר הכרח עבורה, לקבע את הדברים בחוק בלתי ניתן לשינוי. כאן נכנס לתמונה המכון הישראלי לדמוקרטיה. מכון זה משקיע משאבים גדולים ביותר על-מנת לקדם חוקה למדינה. בחוקה זו מוגנת במפורש הביקורת השיפוטית של בג"צ.
כך בסעיפים 157 ו-163 להצעת החוקה מבקש המכון לקבע "שפיטות חוקתית" בלתי הפיכה, עיקר שנים לעיל. אולם המכון לא מסתפק בכך. סעיף 148 ב' בהצעת החוקה מבטיח את הרכבה הנוכחי של הוועדה למינוי שופטים. בדרך זו תובטח לעד שליטת הקבוצה במדינה. עיקר אחד לעיל.
באתר האינטרנט של המכון תוקף פרופ' מרדכי קרמניצר את שר המשפטים (המנסה לרסן את בג"צ) באופן חסר תקדים (למשל "ידו של פרידמן היתה במעל" 16.3.08).
אולם המכון אינו מסתפק בתעמולה. חמור מכך, המכון הצליח לחדור לכל המקומות האמורים להיות חסומים בפניו. ישיבות מטה מסודרות עם מטכ"ל צה"ל, חדירה לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. כל זאת למרות כי מדובר במכון הממומן ע"י אדם פרטי והמבקש, לאור הסברנו, לקדם אג'נדה פוליטית.
המכון הצליח להושיב את ועדת חוקה חוק ומשפט על מדוכת חוקה לישראל ובנוסף אף הצליח להחדיר תחקירנים משלו המשמשים את הח"כים החברים בוועדה. תשתית הדיונים הינה הצעת החוקה הנ"ל. שלבי החקיקה הינם, למרבית החרדה, מתקדמים ביותר. המכון הוקם ומומן ע"י אדם פרטי, המיליארדר האמריקני ברנרד מרכוס. נמצא איפה כי אדם פרטי, בעל הון עצום, מצליח לחדור אל בסיס מקבלי ההחלטות בישראל ולכפות על הציבור מה שהמכון מכנה "חוקה בהסכמה".
נותר עתה לתמוה על שמו של "המכון הישראלי לדמוקרטיה". מדוע "ישראלי"? הרי המיליארדר העומד מאחוריו הינו אמריקני. מדוע "לדמוקרטיה"? הרי קבוצה אחת, קול יחיד הינה דיקטטורה. לאור סכומי העתק העומדים לרשותו, מדוע מכון? מדוע לא מנגנון? מנגנון השליטה של השמאל.
