לממשלת אולמרט אין מנדט דמוקרטי ומוסרי לערוך שיחות שלום עם סוריה. אין לה גם מנדט דמוקרטי או מוסרי לערוך שיחות עם הפלשתינים. אין לה גם מנדט דמוקרטי או מוסרי לצאת למבצע בעזה או לכל פעולה צבאית משמעותית אחרת. אין לה באופן כללי מנדט לשום מהלך שיקבע חובה כלשהי לממשלות הבאות.
אין לה מנדט, משום שרוב הבוחרים קצו בכנסת ובממשלה אלו. הם קצו בהן לא רק משום שהעומד בראשות הממשלה חשוד בפלילים, שהרי הוא חשוד בהם כבר מזמן, ועד כמה מוצדק החשד נדע רק בעתיד; הם קצו בהן בעיקר בשל מחדלי וכישלונות העבר הקרוב. הממשלה והכנסת היו צריכות להתחלף בשל הכישלונות המנהיגותיים שמנתה ועדת וינוגרד וההשפלה במלחמת לבנון השנייה; בשל חוסר-האחריות הלאומי ותרבות הספינולוגיה האנטי-ממלכתית שמתגלה במלחמת החורמה נגד מוסד מבקר המדינה, נגד החשב הכללי הקודם, נגד חוקרי המשטרה (ויש שיוסיפו נגד בית המשפט העליון); בשל המחדל הביטחוני המתמשך בנוגע להגנה על תושבי ישראל המופגזים שחייהם הפכו לסיוט; בשל ביזוי מעמד ראש הממשלה בכל יום בו אולמרט נשאר בתפקידו, אחרי שנטל להודאתו ללא דיווח במשך שנים רבות מעטפות דולרים (וגם אם יתברר שאין הדבר פלילי); בשל כמות החקירות, העבירות, ההרשעות והשחיתות שיש בהן, שכבר הוכחו; בשל פשיטת הרגל של מדיניותן הגלומה בעליית חמאס לשלטון, התעצמות אירן, התחזקות חיזבאללה; בשל התפרצות הלאומנות של ערביי ישראל, ועוד. לא מעטפות הדולרים הנגועות עיקר, את הדמוקרטיה ואת מדינת ישראל יש להציל.
אבל לא רק העבר מטריד. משימת ההצלה חייבת להיות מיידית, משום שממשלת אולמרט מחבלת כעת בעתיד, ולא רק בהתחייבויות הכספיות האדירות והמופקרות שהממשלה הזו מורישה לבאה בתור. אולמרט מושך כעת זמן לא כדי להציל את עורו, מצבו ברור גם לו, אלא כדי למנות מחליף ולהשאיר לו ירושה: הסכמי כניעה, הנקראים בשפה האורווליאנית שלנו "הסכמי מדף", עם הפלשתינים ועם סוריה. ההסכמים נועדו להעניק לקדימה "הישג" כלשהו לגשת איתו לבחירות, ואיום ברור: קדימה היא שלום, שאר המפלגות מלחמה. הסכמי כניעה אלו, שלמענם יוותר אולמרט על כל מה שיידרש, ישמשו, כרגיל, נקודות פתיחה למשא-ומתן עתידי, אם לא יביאו בעצמם למלחמה, אחרי שיתברר שהם אינם ישימים ואינם רצויים בקרב העם.
לכן, יש לומר מראש, גם לא יהיה מנדט מוסרי או דמוקרטי למי שאולי יחליף את אולמרט, יהיה אשר יהיה, בזכות תעלול פרלמנטרי מגונה. אומנם מבחינה פורמלית הכנסת יכולה להחליף ראש ממשלה מעל לראשי הבוחרים, בתירוץ שהמפלגות נבחרות, ולא האנשים. אבל הבוחרים קובעים באיזו רשימה לבחור בין השאר לפי ראשיהן. מבחינת הבוחרים אין דין מפלגה שבראשה אריאל שרון כדין מפלגה שבראשה אהוד אולמרט או ציפי לבני, ובדומה אהוד ברק מול עמיר פרץ, או בנימין נתניהו מול סילבן שלום, וכן גם באשר למפלגות הקטנות.
לפיכך, החלפת ראש ממשלה במי שלא היה מועמד ממשי לתפקיד זה, באקט פרלמנטרי שכל כולו פורמליזם קר ועקר, איננו ייצוגי והוא בלתי-דמוקרטי. קביעת ראש הממשלה היא המעשה הדמוקרטי החשוב ביותר לאחר הבחירות, שכן הוא זה הקובע את הרכב הממשלה ואת המדיניות. להכריז על ראש-ממשלה חדש ללא שיבה לבוחר יהווה עליית מדרגה נוספת בזלזול הרשויות הנבחרות בעקרונות הדמוקרטיה, שפל התחתיות במסגרת הישרדותן המאוסה-על-הציבור של הכנסת והממשלה הגרועות, הכושלות, והמושחתות בתולדות ישראל.
אחרי שנתיים מסויטות של פיחות כבוד ובושה, יואילו נבחרינו למלא את חובתם, להחשיב את הבוחר כערכו בפעם הראשונה והאחרונה, ולשוב אליו על-מנת להשיב לעצמם את כבודם האבוד, לדמוקרטיה הישראלית את מעמדה, ולציבור את התחושה שהכנסת והממשלה ייצוגיים במעשה, ולא בדיבור בלבד.
