שבע השנים הראשונות של ממשל בוש היו החמצה מדינית במזרח התיכון. לפני כשנה הבין כנראה הנשיא האמריקני כי דווקא כאן, בין ישראל לפלשתינים, יש שביב תקווה, ואולי תקווה זו תיהפך למורשת החיובית היחידה של ממשלו הכושל. הוא יצר בנובמבר אשתקד את תהליך אנאפוליס, שהיה אמור להוביל להסכם קבע בתוך שנה.
הצדדים הם שלא הרימו את הכפפה. אף שמשני צדי המיתרס התייצבו מקבלי החלטות פרגמטיים, שהיו מוכנים לפשרות כדי להגיע להסכם, הם התנהגו כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותם. הייתה ביניהם כימיה שהגיעה לכדי חיבוקים ונשיקות, הם דיברו יפה זה על זה, אבל דיברו מעט מאוד זה עם זה, ובתום עשרה חודשים מצאו את עצמם מול שוקת שבורה.
ב-9 בינואר 2009 יסתיימו ארבע שנות כהונתו של מחמוד עבאס כנשיא, וגם אם יימצא גורם משפטי שיקבע שהוא יכול להמשיך בתפקיד שנה נוספת, הוא עלול לאבד את הלגיטימציה להמשיך. בלא הסכם מדיני משמעותי יש סיכויים רבים שאבו מאזן ייזכר בהיסטוריה הפלשתינית כמנהיג חלש שאיבד את רצועת עזה לחמאס ושמאבקו למען מדינה פלשתינית שתיוולד כתוצאה של הסדר ולא של טרור, לא עלה יפה.
אהוד אולמרט בתום עשרת החודשים הוא מנהיג הנחשד, רשמית, בשוחד ואמור להתפטר בעוד ימים אחדים כדי לעמוד בראש ממשלת מעבר. כל החלטה מדינית שיקבל עלולה להיצבע בצבע ההאשמות הקשות נגדו.
בוש ממתין לשניהם. 20 בינואר 2009 מתקרב והולך, והוא עומד לסיים את תפקידו בלא כלום, למרות הבטחותיו והאופטימיות שניסה להפגין עד הרגע האחרון.
ועדיין קיימת תקוות סתיו 2008. בחירתה של ציפי לבני בפריימריז בקדימה תוכל להוביל למהלך של הקמת ממשלה חדשה. עם היבחרה עשוי להיות לה גוש חוסם של 70 חברי כנסת, אשר כל מועמד לראשות ממשלה יכול רק לחלום עליו. זו אומנם לא תהיה הקואליציה שלה, אך זה הבסיס שמתוכו היא תקום, בתוספת סיעות נוספות.
ממשלה זו תוכל להמשיך את המשא-ומתן הקיים, אלא שהפעם ייעשה הדבר במסגרת ממוקדת, במיקום שיאפשר מו"מ מרתוני ויקיף את כל הנושאים שעל סדר היום, עד שהצדדים יגיעו להסכם מלא, שימומש בהתאם ליכולת לבצעו בשטח.
במקביל, יתקיים משא-ומתן על עקרונות ההסדר, שיוכל לשאוב את תוכנו מן המו"מ המפורט. אל הסכם העקרונות יהיה אפשר להגיע במלאות שנה לאנאפוליס, אחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהדברים מתואמים ומקובלים גם על-ידי מי שייבחר עד אז לנשיא. חלון הזדמנות זה שבין נובמבר לינואר, נוצל על-ידי רונלד רייגן וג'ורג' שולץ ב-1988 להכרה באש"ף, ועל-ידי ביל קלינטון ב-2000 להצגת הפרמטרים שלו להסכם קבע.
העקרונות יתמקדו בהסכמה על הקמת מדינה פלשתינית, שהגבול בינה לבין ישראל יתבסס על גבולות 1949 בתיקונים הדדיים; בנושא הפליטים הפלשתינים שייפתר על-ידי שיבתם למדינתם החדשה, הענקת פיצויים על נכסיהם ועל סבלם וקליטתם במדינות שירצו לארח אותם, וקביעה שישראל תשתתף במימוש הפתרון. אשר לירושלים יסכימו הצדדים, כי שתי הבירות ישכנו בשטח שהוא היום שטחה המוניציפלי, לשתי הבירות תהיה עיריית גג משותפת, והחלוקה הריבונית תהיה דמוגרפית - השכונות היהודיות יהיו ירושלים הישראלית, והשכונות הערביות יהיו אל קודס, תוך כדי קיום משטר מיוחד למקומות הקדושים.
עקרונות אלה, בלוויית מחויבות אמריקנית למימון ההסכם ולהענקת ערובות ביטחוניות, עשויים להביא לשינוי משמעותי במצב, לחיזוק הגורמים הפרגמטיים במחנה הפלשתיני ולזירוז המו"מ המפורט לקראת הסכם. אני משוכנע, שאם אלה יהיו העקרונות המוסכמים, יימצא להם רוב איתן בממשלה ובכנסת, ואם יובא הנושא להכרעת העם, יעניק לכך הציבור רוב חד-משמעי.
אולמרט, שעבר שינוי אידיאולוגי גדול מאז התנגד בכנסת להסכמי קמפ דייוויד לפני שלושים שנה, האמין שהמרחק שעבר יאפשר לו לשכנע את המנהיגות הפלשתינית להגיע להסכם עקרונות. אולם הפער הלא-גדול שהיה בינו לבין אבו מאזן לא גושר. כראש ממשלה שהתפטר הוא לא יוכל להגיע להסדר, אבל מי שיחליף אותו יעשה טעות קשה אם יתייחס לסתיו 2008 כאל עונת מעבר. בלא הסכם עקרונות עלול חורף 2009 להיות אחד החורפים הקשים של חיינו.
