זה 2000 שנה שאנו היהודים אומרים "לשנה הבאה בירושלים". אנו ממשיכים לומר זאת, גם אחרי קום מדינת ישראל מחדש ואיחוד ירושלים. כך, האמירה זאת מבטאת מרכזיותה של ירושלים בתודעה הלאומית והדתית הקולקטיבית שלנו. ירושלים נושאת את חלומותינו ותקוותינו לחיות כעם יהודי, חופשי ועצמאי בארצנו.
לעומת זאת, המסורת מדברת על ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. במשך שנים רבות אנו ראינו ירושלים של מטה שסובלת מניוון. רחובות מטונפים, תשתית בלתי-מספיקה, השקעה בלתי-מספיקה בתעשיה ותעסוקה, והתפיסה שאין מקום ליהודים ליברליים או לא-דתיים, כל אלה גרמו להמעיט את דמותה של ירושלים בעיני תושביה ואזרחי מדינת ישראל.
אחד מהגורמים לנצחונו של איש הטכנולוגיה העילית, ניר ברקת, בבחירות לראש העירייה הוא רצוננו העמוק לראות את ירושלים של מטה לובשת צורה חדשה ומוגדרת מחדש, ואמונתנו שברקת הוא המועמד המתאים ביותר להביא לשינוי זה.
ירושלים - לא רק לחרדים
כמו תושבים אחרים, גם אני רוצה ירושלים של מטה חדשה. אולם, אחד מהאתגרים העיקריים העומד לפני ראש העיר הוא לתת צורה חדשה והגדרה חדשה לירושלים של מעלה, כי רק חזון חדש של ירושלים השמימית מסוגלת להחזיר את חשיבותה ומרכזיותה של העיר הארצית.
גם אם ישראלים מצהירים נאמנות ואהבה רבה לירושלים, וכל פוליטיקאי שמודה בנכונות לחלק את העיר הופך לבלתי-בחיר, המציאות היא שרוב הישראלים - למרות מס השפתיים כלפי העיר - כבר התנתקו מירושלים. למרות שאף אחד אינו מסוגל לדבר על מסירת חלקים מן העיר לפלשתינים, למעשה כבר מסרו את ירושלים "להם" - כאשר "הם" אנשים שחיים ושומרים על עקרונות יהודיים שישראלים רבים חשים ניכור עמוק כלפיהם.
ירושלים אינה יכולה להיות בירת ישראל כולה אם היא נתפסת כאילו היא נחלתם של מיעוט קטן בחברה הישראלית.
בנוסף לתרבות חדשה של ניהול מוניציפאלי ואקטיביזם, על ניר ברקת להביא תקווה חדשה ונכונות להשקיע שוב, לא רק בתשתיות, אלא גם בחלומות. יחד עם פינוי האשפה, עליו לנקות ולפנות את התחושה שיש בלבותיהם של ישראלים רבים שירושלים היא עיר יהודית זרה.
אי אפשר להצליח בתהליך הזה באמצעות התקפות, התנכרות או דמוניזציה לעבר אף מגזר בין תושבי העיר. החרדים אינם האויבים. הם חלק מעמנו, וירושלים היא שייכת להם בדיוק כמו שהיא שייכת לכולנו. אולם לא ניתן להרשות להם להיות הנושאים הבלעדיים של נשמתה של ירושלים, תרבותה ושאיפותיה.
ירושלים חייבת להיות עיר מחולקת - מחולקת בין כל המגזרים וכל האידיאולוגיות בחברה הישראלית, כי רק אם היא תהיה מחולקת היא מסוגלת להיות עיר מאוחדת ובירתם של כל הישראלים. ירושלים חייבת להיות עיר בטוחה - בטוחה לכל ביטוי ליהדות.
ירושלים תשיג את המטרה הזאת רק כאשר נכיר שהעיר אינה של אף אחד אם היא לא של כולנו, וכאשר תהיה רוח חדשה בה וכולנו נעבוד לקדם מדיניות שתתן מרווח וכבוד לכולנו, ולא לאג'נדה האישית בלבד.
רוח חדשה בעיר הבירה
ירושלים חייבת להיות דגם לריפוי והזדמנות לבטא את החזון של העם היהודי. לא ניתן לתקן את ירושלים של מעלה באמצעות מעשי איבה, אלה רק יקרעו את העיר. במקום התקפות אנו זקוקים לרוח חדשה של חיבוק.
ירושלים חייבת להיות עיר שבה כל האידיאולוגיות היהודיות - האורתודוקסית, הליברלית, המסורתית והחילונית - משגשגות, מקום שבו נתעלה על הדיכוטומיות הפשטניות של "כיתות לימוד לחרדים ופאבים לחילוניים". גם החרדים זקוקים לרחובות ופארקים נקיים ומקומות שבהם משפחותיהם יכולות לפרוח, וישראלים חילונים זקוקים להשכלה והזדמנויות לתת ביטוי יהודי למשמעותה של ירושלים בחייהם.
במסורת שלנו, אחד מהניסים שאירע בירושלים בזמן בית המקדש היה שלמרות רבבות עולי הרגל שהגיעו לעיר, אף אחד מהם לא אמר "צר לי המקום". כאשר אנו מקבלים את האחר ואין אנו מבקשים לשלול את זכויותיו או זכויותיה, אזי לא יחושו שצר (או שצער) להם בירושלים.
זאת הרוח שזקוקים לה פה וזה המסר שראש העיר חייב להעביר. הוא חייב להיות האיש היודע כיצד להתעלות על דרישות אלו והאחרות של השותפים לקואליציה. המשימה הבסיסית של ראש העיר החדש אינה להיות הנציג של כל המגזרים אלא לעודד אותם לעבוד ביחד. הוא צריך להיות האדם המציע חזון רחב יותר למשמעותה של ירושלים ומעמדה בהיסטוריה היהודית.
אם הוא יהיה מסוגל להביע את החזון הזה, ירושלים תהיה שוב בירת ישראל. היא תהיה עיר שמדגימה את מהותה של השאיפה הישראלית, ואז ירושלים של מעלה תרד לארץ ותעבור תמורה. ירושלים תהיה בירת ישראל כאשר כל הישראלים יצהירו "לשנה הבאה בירושלים" ויתכוונו לכך. תפקידם של כל אוהבי ירושלים להתאחד ולסייע לראש העיר החדש להוביל אותנו בכיוון הזה.
