אני אבא. כהורים ללוחמים בצה"ל, אנו חיים בתקופה קשה במיוחד. לא משום שהסכנות האורבות לילדינו הן גדולות משהיו בעבר. לצערנו, מלחמה ולחימה למען ההישרדות הן מאפיין קבוע בחיים בישראל.
מה שמקשה עלינו הוא שאנו חיים בתוך אתוס ישראלי חדש. בו בזמן שהאהבה והנאמנות מצד ההורים כלפי ילדיהם היו תמיד במרכז, בשנים הראשונות של המאבק להישרדות במדינה הסיסמה היתה: "טוב למות בעד ארצנו". בו בזמן שתמיד התאבלנו על הנופלים, המוות ההרואי שאירע במהלך המאבק הפעיל למען קיומנו, נחשב לדבר גואל, זאת בניגוד למוות מתוך פסיביות וחוסר-אונים שנכפו עלינו על-ידי אויבנו האנטישמיים. הבחירה הייתה בין מוות למוות - מוות באושוויץ או נכונות למות "מות גיבורים" עבור תקומת ישראל. באקלים זה הבחירה הייתה קלה: "טוב למות בעד ארצנו".
בעשורים האחרונים, השתנה האתוס הישראלי לאתוס "טוב לחיות בעד ארצנו". אנחנו, כמו הורינו וסבינו, מוכנים לשלם את המחיר היקר מכל למען המדינה והישרדותה, ואנו יודעים שהישרדותנו תלויה בכוחו של רצון זה. אולם, בד-בבד, אנו מסוגלים לטעום דבר חדש - אין אנו מאמינים שהמלחמה והמוות הם בלתי נמנעים. התחלנו להניח את היסודות לחיים בהם ההישרדות לבדה אינה מטרת-העל, אלא תוכן ואיכות החיים הם המטרה.
אנחנו כבר לא מגדלים את ילדינו להיות חיילים. אנו מגדלים אותם להיות אזרחים במדינה נהדרת ומלאת חיים שתאפשר להם להגשים את חלומותיהם האישיים, מדינה שעצמתה וחוסנה הקולקטיביים מורכבים מהמרקם והתצריף הכולל של חלומות אלו.
מלחמה אינה נחשבת כבר לדבר שהוא בלתי-נמנע, אלא לרע הכרחי הנכפה עלינו מדי פעם על-ידי אויבינו. בשעה שהמלחמה עומדת בפתח וילדינו בסכנה, אנו חשים גאווה בגבורתם ונאמנותם של ילדינו, אבל בו-זמנית אנו נסערים ומלאי חרדה. אנו חרדים מן האפשרות שתרומתם העיקרית של בנינו ובנותינו לארץ הזאת - רעיונותיהם, חלומותיהם והאנרגיה שלהם - עלולים לא לבוא לידי מימוש.
קשה מאד לנו, כהורים, לשלוח את ילדינו למלחמה. ישנם אנשים שרואים זאת כחולשה גדולה; הם מאמינים שעתידה של ישראל באזור הזה דורש שנחזור לאתוס הקודם, אך אני רואה את האתוס החדש כמקור לעוצמה ובסיס איתן לעתידה של המדינה. הוא נותן ביטוי לצפייה ולתקוה החדשים לחיים בארצנו - לתרום באמצעות החיים. על כן, כאשר אנו מתחילים את המבצע בעזה, כאב, אני נסער ומודאג.
אני אזרח. כאזרח במדינה הנהדרת הזאת אני יודע ומאמין שביסודה של החברה שלנו בפרט ושל כל חברה בכלל, עומד ערך הנאמנות ההדדית בין אזרח לאזרח. נוכל לשרוד ולהשיג את שאיפותינו הנשגבות ביותר רק כאשר כל אזרח ידע שהקשיים הפרטיים שלו נתפסים כקשיים של הכלל; מצוקתו היא מצוקת המדינה כולה. הנאמנות אינה בגדר מתנה שהאזרחים מעניקים זה לזה, אלא היא עמוד התווך של החברה עצמה. אחת הסכנות הטמונות בגישה של "טוב לחיות בעד ארצנו" היא האפשרות של התרכזות מוחלטת בחלומות האישיים ותחושה שמימושם הם תרומה מספקת לטובת הכלל.
אבל אין זה נכון. טובת הכלל דורשת מכל אחד מאתנו להקריב לפעמים את חלומותינו האישיים ואף את רווחתנו האישית, למען עמנו וארצנו.
במשך תקופה ארוכה מדי סבלו האזרחים החיים באזור עוטף עזה את כאבם ומצוקתם לבד. ראינו את הקסאמים במשך תקופה ארוכה מדי כבעייתם של תושבי שדרות וסביבתה, ולא כבעיה של כלל תושבי המדינה. האמת תאמר: אנו, אזרחי מדינת ישראל, החיים במרכז הארץ, ישנים טוב בלילות. הנאמנות הקולקטיבית והערבות ההדדית הוצבו בסימן שאלה. האם אנחנו, האזרחים החיים מחוץ לטווח רקטות הקסאם והגראד, מוכנים לסכן את חיינו ואת חיי ילדינו בכדי לשנות את המצב הנתון שהפך חייהם של ישראלים כה רבים לסיוט?
כאזרח ישראלי, בשעה שאנו מתחילים את המבצע בעזה, אני מאד גאה. לאחר תקופה ארוכה, אנו עומדים ביחד כאיש אחד ואומרים באופן קולקטיבי: "מצוקתכם היא מצוקתי. סבלכם סבלי, וביחד אנו חייבים לשים קץ למצב זה."
איני יודע מה בדיוק יגרום לשינוי במצב - הפצצה אווירית, פעולה קרקעית מוגבלת, או פלישה מסיבית לתוך עזה, שזה עתה התחלנו. מחד-גיסא, ברור לי שמלחמה בלי נפגעים מכוחותינו, המתנהלת כולה מהאוויר, היא פנטסיה של אבא ולא תשיג את יעדיה. מאידך, אני גם די בטוח שלא ניתן למוטט את החמאס בפעילות צבאית בלבד. במצב הטוב ביותר, נוכל ליצור שוב מאזן אימה חדש, ואולי ליצור קרע מסוים בין הפלשתינים בעזה לבין המנהיגות שלהם. אולי נוכל גם להשמיד את חלק מנשק אויבינו לעת עתה. בסוף נצטרך לחזור להפסקת אש מסוג זה או אחר, והצד השני לא יהיה במצב אנוש, אלא עודנו חי ומסוכן לנו.
למרות זאת, אני יודע שעלינו לעשות כל שביכולתנו לשנות את המצב הבלתי-צודק והבלתי אפשרי המאפשר למחבלים בעזה לירות על אזרחינו טילים ומרגמות כאוות נפשם. זאת אחריותנו ההדדית כאזרחים לנסות פעולה צבאית, במידה שנזכור את המגבלות הגלומות באמצעים אלה.
כאזרח, אני לא רק תומך במענה צבאי, אלא חש שהוא מייצג באופן העמוק ביותר את ערכינו היהודיים והלאומיים של אחריות ונאמנות ההדדיים.
כאן טמונים הדילמה והכאב שלי. אני אב וגם אזרח. ברגע אחד נתון, זהות אחת מכריעה, וברגע אחר, השנייה. אני מתפלל לשלום ילדי, וילדי בני משפחתי וחבריי, ואני מתפלל עבור שלום אזרחינו כולם.
איני יכול לוותר על אף אחת מהזהויות; איני מסוגל, ולו יכולתי, לא הייתי בוחר לוותר על אחת. במתח שביניהם מונחת עוצמתה הגדולה של מדינתנו וצמיחתה העתידית. אני, ואמהות ואבות אחרים, אחיות ואחים, סבים ובני-זוג - כולם אזרחי ישראל ואוהביה, נמצאים בדילמה בלתי-אפשרית. אנו מלאי חרדה אבל גאים.
