בימים כתיקונם, גופי מתכסה זיעה קרה רק מהמחשבה על אזור הנמל בתל אביב. גדודי דרדקים מתדלקים וודקה רדבול על מכסה המנוע של המאזדה של אבא מחוץ למגה בארים מצועצעים מהם בוקע הרימיקס הכי גרוע לריאנה שהדיג'יי מצא, לא ממש עונים על ההגדרה שלי למושג בילוי. לכן אפשר לקבוע, ללא כל צל של ספק, כי הייתי במצב של אי שפיות זמנית כשהתקשרתי לכל מכריי כדי לשכנעם שיצטרפו אלי לתל אביבה ועוד בליל שישי.
ניסיונותיי נידונו לכישלון כמסע הבחירות של ג'ומס בקרני שומרון. "פעם אחת תנסו משהו אחר, כמה רע זה יכול להיות?" הפצרתי בהם. אך המכרים התפתלו כמו תולעים מעברו השני של הקו והצליחו רק למלמל "אבל זה בנמל". לבסוף נמצא חבר הרפתקן אחד שההצעה דווקא שעשעה אותו "אנחנו. בדאנס בר חדש. בנמל. ביום שישי. ברור שאני בא, זה עומד להיות מצחיק עד דמעות".
דמעות אכן נרשמו באותו הערב, אבל לא של צחוק. אל התל אביבה נכנסנו עם טעם רע בפה שהותיר בנו התור המיותר בכניסה. קשה להאמין שעדיין קיימים ברים בהם מקפידים להשפיל את הלקוחות שלהם מתוך אמונה שזה מה שיגרום למקום להיות יותר פופולרי. תמוהה עוד יותר ההתנהגות המזוכיסטית של הלקוחות, שבמקום להפנות עורף לסלקטורית גסת רוח יורדים על ברכיהם בתחנונים.
את הטעם הרע ניסינו לחטא באלכוהול מיד עם כניסתנו. לא התמהמהנו אפילו לשנייה וניגשנו הישר אל אחד משלושת הברים שמצויים במקום. תחושת הזלזול לא התנדפה אלא החריפה כשתמורת 37 שקלים ששילמתי עבור מנה של בושמילס קיבלתי כוס שהכילה קצת יותר מצ'ייסר. החוצפה לא נעצרה גם בגולדסטאר, עבורו גבו מאיתנו 26 שקלים לבקבוק.
הבנו שמאלכוהול לא תבוא הישועה וחיפשנו ממה בכל זאת נוכל ליהנות. הקשבנו למוזיקה, אם בכלל אפשר לקרוא כך לגבב של רימיקסים דה לה שמעטה, ולראשונה בחיי הצטערתי שאינני כבדת שמיעה. הבנתי שכדי להציל את הערב צריך לפצוח בשיחה קולחת והמטרתי על החבר ההרפתקן את המיטב מרפרטואר הבדיחות, האנקדוטות והשנינויות שאני שומרת לשעת חירום. אחרי מספר דקות בהן חייך והנהן הוא רכן לאוזני וצרח "ברור לך שאני לא שומע מילה ממה שאת אומרת ואני סתם עושה כאילו עם הראש".
כשלא ניתן לשתות, לדבר או להקשיב חייבים להסתכל. מבט חטוף באוכלוסיה גרם לי להבין שגם כאן אין מציאות, לכן עברתי לנעוץ מבטים בקירות. כל הקונספט של תל אביבה סובב סביב עיצוב המקום כרחוב תל אביבי. מרפסות קטנות תלויות על הקירות, פנסי רחוב משמשים כתאורה, אחד הברים הוא מבנה עץ משושה שדומה לקיוסק הראשון שנבנה בשד' רוטשילד, שולחנות וספסלי פיקניק ניצבים ברחבה וגם עץ חשוף שהכתה בו השלכת. בהחלט מאוד מושקע אבל כשחושבים לעומק, העיצוב הזה מרגיז. מדוע צריך לשחזר מחדש בהאנגר מתפורר את היופי והאופי שהרחוב התל אביבי התברך בהם? מה ההיגיון לייצר בעזרת דיקט את מה שיש לי מתחת לבית?
אכן נעים לשבת בשדרות רוטשילד ולשתות בירה כשהעיר הלבנה פרושה מצדדיך, אז למה הייתי צריכה לנסוע עד הנמל בשביל חיקוי עלוב? אם היו מעתיקים רחוב פריזאי הייתי אומרת שזה סתם קיטש, אבל להעתיק לתל אביב רחוב תל אביבי זו פשוט איוולת.
מהר מאוד הגענו למסקנה ששום דבר לא מצחיק או משעשע אותנו במקום הזה והתחלנו לדחוף ולפלס את דרכנו אל היציאה. אחרי 15 דקות של מרפקים ומאבטחים שמפנים אותנו ליציאה אחרת, הצליח החבר ההרפתקן למצוא יתרון אחד שיש לתל אביבה: "זה מקום מעולה להביא אליו בחורה שרוצים לזרוק. רק צריך להסביר לה שתל אביבה הוא הבר האהוב עליך. ייקח בדיוק דקה עד שהיא תברח והסיפור ביניכם נגמר".
