מלבד הקול החרדי יש גם הקול הרוסי, שהוא במידה מסוימת תמונת ראי של זה החרדי. חלק ניכר מבוחרים אלה מבקשים ליברליזם וחופש מ"כפייה דתית" ורבים מהם מוטרדים יותר מבעיותיהם הייחודיות של העולים, כמו תופעת פסולי החיתון, מאשר מסוגיות ארץ, עם ומדינת ישראל, או ימין ושמאל. אומנם הקול הרוסי נוטה ימינה, אך גם אצלו נושאים המעסיקים את הימין הם לוקסוס, והעיקר לדידו הוא צביון חייו של ציבור העולים בישראל, על-פי האידיאלים הקהילתיים שלו, שהתעצבו במידה רבה בברית-המועצות. כש"ישראל ביתנו" וליברמן לא היו על המפה הפוליטית, הצביעו העולים ל"שינוי" של טומי לפיד, מפלגה שהייתה משופעת באנשי שמאל קיצוני למדי. לכן יכולה "ישראל ביתנו" מבחינה עקרונית לחבור לממשלת שמאל, ועדיין להישאר נאמנה לחלק ניכר מבוחריה.
גודלו של "גוש הימין" הוא אפוא אשליה. הוא אינו גדול בהרבה מגוש השמאל, אך מתחזק על-ידי מפלגות שאינן ימניות במובהק, אלא בעלות נטיה ימנית חלשה. בבחירות הללו הצליחה קדימה, בעזרת קמפיין נגטיבי בעיקרו, למשוך קולות שמאל מובהקים ולהישאר המפלגה הגדולה ביותר. "העבודה" ו"מרצ" לא זיהו בזמן את העובדה שקמפיין אנטי-נתניהו נוטף השנאה מכוון בעצם לקהל בוחריהן ונוגס במנדטים שלהן, לא השיבו מלחמה שערה ונפלו קורבן למניפולציה מתוחכמת. בימין, לעומת זאת, איש אינו מנסה לשבור את דפוסי ההצבעה הרגילים, שכן הנאמנות השבטית שם למפלגות המגזריות מאפשרת תזוזת מנדטים מזערית בלבד.
כך נדון הימין לאי-יציבות שלטונית או אפילו להפסד בבחירות, גם כאשר הוא מהווה רוב או למצער הקבוצה הגדולה ביותר בציבור, וממשלות ישראל נידונות לסחיטה מתמדת של מפלגות מגזריות. האם יש פתרון פוליטי-טכני לבעיה זו? ספק רב. המפלגות הדתיות והחרדיות ו"ישראל ביתנו" גדולות מדי (יחד הן גדולות יותר מאשר כל אחת מהמפלגות הגדולות) ואילו "הליכוד" וקדימה קטנות מדי. לכן אין כמעט סיכוי להעברת חוק שיחולל שינוי אשר יזיק להן תוך פגיעה במגזריוּתן. המפלגות המגזריות יתמכו רק בשינוי אשר יותיר בידן את כוח ההכרעה הפוליטי.
שורש הבעיה אינו פוליטי במובן הצר, אלא חברתי ותרבותי.
יציבות שלטונית מצריכה הכרעה ברורה בין תפיסות עולם, והביטוי הפוליטי של הכרעה כזו הוא מיעוט מפלגות. אך בישראל לא תהיה הכרעה ברורה, מפני שעל הפרק עומדות תפיסות עולם מגוונות מדי, ומה שבמקומות אחרים נתפס כהבדלי דגש במסגרת השקפה רחבה אחת, מגיע אצלנו לכדי הבדל בהשקפת העולם כולה: ציונות ואנטי-ציונות, דת וחילוניות קיצונית, לאומיות וזכויות אדם, יהודים וערבים וכיוצא באלה. עמדה ביחס לכל אחד מן הניגודים הללו מכוננת השקפת עולם שלמה ונבדלת, שבה נאחזים תומכיה בדבקות, תוך כינון מפלגות התואמות את אותה השקפה.
הבעיה היא אפוא בעיית זהות: מגזרים שונים מכוננים זהויות מנוגדות, בלעדיות וחליפיות. כך, האחד הוא קודם כל חרדי ורק אחר כך, כמעט במקרה – ישראלי; האחר הוא קודם כל מתנחל, ואם מדינת ישראל פוגעת ביכולתו להתנחל, הוא רואה עצמו רשאי לצאת נגדה; אחר רואה עצמו כפעיל זכויות אדם קוסמופוליטי; אחר מחפש את החיים הטובים ואת האפשרויות הכלכליות, וכאשר מיצה את יכולותיו כאן הוא עוזב.
קל לראות כי המגזריוּת רק מתחזקת עם השנים, שכן המפלגות מנצלות את כוחן הגדול כלשון מאזניים לטיפוח הזהויות הנבדלות והנאמנות המגזרית. ביטוי מובהק לכך הוא קיומן המוסדי והמוכר של מערכות חינוך נבדלות, מגמה שהולכת וגוברת, בין היתר במוסדות מגזריים שונים בחסות המדינה, אך גם בהיווצרותן של שכונות ואף ערים מגזריות נבדלות.
זהו כנראה כישלונה הגדול ביותר של הציונות: היא לא השכילה ליצור זהות ישראלית-יהודית רחבה וחובקת. אין לחברה הישראלית מכנים משותפים רחבים דיים לחולל דיון פוליטי המשקף שתיים או שלוש תפיסות עולם עיקריות, שכולן, מיותר לציין, הן ראשית כל פטריוטיות. כתוצאה מכך הפוליטיקה הישראלית היא מרובת מפלגות ואין בכוחה להביא לכך שיעדי השלטון יוכרעו באמצעות בחירות. לתסבוכת זו אין פתרונות מלאכותיים, ואי אפשר להתירה באמצעות שינוי שיטת המשטר. זוהי בעיית עומק ואם יש לה פתרון, הרי שהוא חייב להגיע מלמטה, מן התודעה הישראלית עצמה. שום הוקוס פוקוס טכני של מספר פתקי הצבעה או של הגבהת אחוז החסימה – לא יועיל לה. בקיצור, יש להיאבק במגמת ההתבדלות והמגזריות המתעצמת, ההורסת את הפוליטיקה ואת מוסדות השלטון במדינת ישראל.
וכך, המשימה העיקרית שצריכה לעמוד בפני הציונים במדינת ישראל אינה פוליטית במובן הצר ואינה פורמלית-טכנית, אלא לאומית-חברתית: יצירת זהות ישראלית-יהודית חדשה, שתצרף ותצרוף יחד קבוצות, שכיום הן נבדלות באופן מהותי – הן בהשקפותיהן והן מבחינה חברתית ואפילו גיאוגרפית – וזאת כדי לבטל את הצורך המוקצן שלהן בייצוג פוליטי נבדל.
