מהו כבר ההבדל בין חמץ למצה?

שאלה לי אליכם: מהו ההבדל בין חמץ למצה? התעלמו לרגע מכל הדרשות והפלפולים והתבוננו בעולם המעשי. מהו ההבדל? התשובה הינה כמובן: הרף עין. מיליונית שנייה. עיסה שתעמוד 18 דקות פחות מיליונית שנייה תיעשה מצת מצווה, ואילו עיסה שתעמוד מיליונית שנייה יותר, האוכלה חייב כרת! לא יאומן! בשביל מיליונית שנייה זו מוכנים היו היהודים בכל הדורות למסור את נפשם, רבבות סיכנו עצמם בשבילה ורבי רבבות מקפידים עליה מכל משמר. מסופר על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שבעיצומו של חג הפסח הלך בסמטאות העיירה ועבר מסוחר לסוחר בבקשו אחר סחורה מוברחת - שתייה חריפה, שעונים, סיגריות ועוד. אין בעיה, ענו לו כולם, גש איתנו הצידה כי בכיסי המעיל הפנימיים חבויה כל הסחורה המוברחת. אז ניגש ר' לוי יצחק מברדיטשוב ליהודי שעבר ברחוב ואמר לו - ר' יהודי, יש לך במקרה מעט חמץ למכור לי? חס וחלילה! נרעש היהודי, אין לי אפילו פירור חמץ! וכי כיצד עלה על דעתו של כבוד הרב שיהיה לי חמץ? ואת אותה תשובה קיבל מכל יהודי שאליו פנה בשאלה זו. אז פנה ר' לוי יצחק לקב"ה ואמר לו: ריבונו של עולם, ראה כמה מכבדים אותך בניך. הרי שלטון בשר ודם שאוסר על הברחת סחורה, מעמיד רבבות שוטרים ושומרים לפקח על הגבולות ועל השווקים, ובכל זאת אין כל בעיה למצוא מי שעובר על מצוותו, אך אתה רק כתבת בתורתך "לא יראה לך חמץ" ולא העמדת אפילו שומר אחד, והנה אין מי שמעז לעבור על מצוותך. זוהי הקפדתם של ישראל על אותה מיליונית שנייה בכל הדורות. ובאמת מהו כבר ההבדל בין מיליונית שנייה אחת יותר או פחות. מה כבר מיליונית שנייה יכולה לשנות? אלא שכולנו יודעים שאותה מיליונית שנייה הינה אותו גבול דק שלאחריו נוספת לעיסה תפיחה וממילא היא הופכת לחמץ. תוספת ההתפחה והנפיחות המתרחשת מיד בתום "חי מינוטין" הינה הדבר ההופך את העיסה - שיכלה להיות למצת מצווה - לעיסה שחייבים על אכילתה כרת. מצת מצווה חייבת להיות הדבר עצמו, העיסה "נטו" ללא תוספת שמרים והתפחה. ואילו החמץ הינו תערובת שכבר איננה הדבר עצמו, אלא עם תוספת של אוויר ונפיחות. דורשי רשומות שואלים מהו "השלוש" שמבדיל בין חמץ למצה? הרי מצה בגימטריה 135 וחמץ בגימטריה 138, ההפרש בין החמץ למצה הוא בסך-הכל שלוש קטנטן. מהו אם כן שלוש זה? לעולם יהא - אדם ועונים, שאלו הם שלושת הדברים שמנה רבי אליעזר הקפר במסכת אבות (ד', כז/כא): הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. כאשר האדם אינו הוא עצמו אלא מתקנא במה שיש לאחר, מתאווה במה שיש לאחרים, ורוצה כל העת שררה והערכה מאחרים, אין לו חלק בעולם הזה. הקב"ה רוצה שנהיה אנו עצמנו בעולם הזה. לעולם יהא - אדם. ללא נפיחות, ללא אוויר. אין זה דבר של מה בכך להיות 'איש' ללא תוספות. זוהי מעלת החשיבות האמיתית. "כולם אנשים" (במדבר יג', ג) אומר רש"י: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ואמרו חז"ל "איש" זה צדיק: "ובכל מקום שנאמר אנשים, בני אדם צדיקים הם" (שלח לך רבה, טז', ה). "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב', ל). אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים... מי שנהיה חמץ ומתמלא באוויר, נפיחות וחשיבות עצמית, חייב כרת. הוא אינו הוא עצמו, אלא מלא קנאה, תאווה וכבוד, ולפיכך יוצא מן העולם ואינו יכול להיות בחברת אנשים. מי שחי כמו חמץ - חייו הינם החמצה אחת גדולה. הרבותא היא להיות כמו מצה, כלומר להיות מי שחי את חייו שלו ולא את חיי האחרים. מי שמתנהג כל העת כפי שהוא עצמו, ללא גינונים ותוספות, הוא אשר מקיים את דברי הלל (אבות ב', ה/ו) "השתדל להיות איש". מי שחי כמו מצה, ממצה את חייו. בדיוק כפי שמסופר על שאמר רבי זושא מאניפולי לחסידיו: "ביום הדין כאשר ישאלני בורא עולם מדוע לא היית משה רבנו? אדע מה להשיב. אך אם ישאלוני מדוע לא היית אתה, זושא? יסתתמו טענותי...". שנזכה כולנו להיות מצה - מצה שמורה... מצת מצווה...