"אימוץ אוסלו הוא שגרם לנזק הגדול מכולם - כותב ההיסטוריון אפרים קארש. "בהכרה באש"ף כ'נציגו הרשמי של העם הפלשתיני', אימצה ממשלת רבין בפועל את תביעתו של הארגון להחיל מרות על מספר ניכר של אזרחים ישראלים...
"מרגע הגעתו לעזה ביולי 1994, כל מה שביקש ערפאת היה לנצל עד כמה שאפשר את מה שהעניקה לו ישראל, ודאג לחנך את הערבים תושבי השטחים, ולא רק אותם, אלא גם את הערבים הישראלים, לשנאת ישראל, לשנאת היהודים והיהדות... נאום הברכה שלו, שבו לעג לשותפיו החדשים לשלום וכלל בו הפניות רבות ל'פרוטוקולים של זקני ציון', הסתיים בקריאה לשחרר את הערבים הישראלים הנתונים לדבריו תחת כיבוש.
"בתוך חודש מיום שהגיע לעזה הורה ערפאת בחשאי להרחיב את פעולות הרשות הפלשתינית ולהחילן על הערבים הישראלים, להקצות 10 מיליון דולר כמימון ראשוני, ולמנות את אחמד טיבי, יועצו המדיני, אזרח ישראל, לעמוד בראש הפעילות החתרנית. בשנים הבאות התרחבו ממדי ההתערבות של אש"ף והרשות הפלשתינית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל מתיווך במחלוקות ערביות פנימיות עד לניסיונות בוטים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל והפצת תעמולה שפלה הקוראת להרס ישראל..." (מתוך מאמרו של ההיסטוריון אפרים קארש "ערביי ישראל נגד ישראל").
"המדינה היא מציאות חולפת"
"הפלשתינים בישראל כמו הערבים באזור בכלל משוכנעים כי אין מקום ואיך לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בליבו של המרחב הערבי. כי התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלשתינים בארצם מרוב למיעוט, גזלה את מולדתם.
"הפלשתינים בישראל מכירים בעוצמתה של ישראל אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מנסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה, ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד, ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי, ותדמיתו העצמית כחברה פתוחה... לערבי בישראל יש, אם כן, גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל" (פרופסוד דן שיפטן בכנס הרצליה).
