1. כדי להמחיש את ההכרח בחידושי מדינאות מדינית-ביטחונית מרחיקי-לכת, אתחיל בדוגמה ברמה התפעולית של תורת המלחמה. בספטמבר 2008 התפרסם מחקר על מלחמת לבנון השנייה ועל לקחיה למדיניות הצבא וההגנה של ארצות הברית.- לטענת המחברים מסתמך המחקר על דיונים רבים עם קציני צה"ל בנוסף לספרות רבה באנגלית. התזה המרכזית של המסמך היא שבין הקצוות של מלחמת גרילה (עם אזכור צדדי של "טרור") לבין מלחמה קונבנציונלית, התנהלות החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה נוטה יותר לצד של מלחמה קונבנציונלית. אולם מחקר זה טועה לחלוטין בשמרנות מושגית בנתחו את מלחמת לבנון השנייה במיטת סדום מחשבתית, כאילו יכולים להתקיים רק שני אבות-טיפוס של מלחמה - קונבנציונלית וגרילה, ויש למקם כל מלחמה בין קצוות אלה. יש בכך התעלמות חמורה מהתפתחות דפוסים חדשים של מלחמה או מעין-מלחמה, שאמנם כוללת בין השאר יסודות של מלחמה קונבנציונלית ושל מלחמת גרילה, אך יש בה מרכיבים נוספים רבים אשר הופכים אותה לאב-טיפוס חדש של מלחמה או מעין-מלחמה. לכן דרושה התמודדות מסוג חדש, שיש בה אלמנטים של מלחמה קונבנציונלית, מלחמת גרילה, אך החייבת לכלול מרכיבים נוספים אשר הופכים את דרך ההתמודדות הדרושה לחדשה, ובחלקה חדשה רדיקאלית.
2. כך, למשל, מלחמת לבנון השנייה שילבה מצד החיזבאללה את המרכיבים הבאים: מהות החיזבאללה כמיליציה המבוססת על זהות דתית ועדתית הנאבקת על מעמדה בלבנון פנימה; הסתמכות על תומכים חזקים מבחוץ כולל אירן וסוריה; יכולות לפעולות טרור במיקומים שונים כולל בחלקים של העולם; היכרות טובה עם השטח; נכונות רבה של הלוחמים להסתכן, יחד עם אי-נכונות ליפול בשבי; מיעוט פעולות קרקעיות יזומות; התבצרות טובה; שימוש טוב בכלי לחימה שונים ללא נשק כבד כמו טנקים ותותחים; שימוש נרחב בטילים לצורכי התקפת העורף הישראלי ועוד. כל המרכיבים הללו מצטרפים לסוג חדש של לחימה א-סימטרית בעצימות בינונית, שהוא יותר מאשר חיבור בשיעור זה או אחר בין מאפייני מלחמה קונבנציונלית ומלחמת גרילה.
3. מכאן הצורך בדרכי התמודדות חדשים עם החיזבאללה (והחמאס) הכוללים יסודות של מלחמה קונבנציונאלית ומלחמת גרילה, אך גם יסודות חדשים, ובחלקם חדשים רדיקאלית.
4. לא ארחיב בנושא זה שכן תזכיר זה אינו עוסק בתורת המלחמה. לא אתייחס גם לשאלה המטרידה, האם הסתמכות המחקר אותו אני מבקר על שיחות רבות עם קציני צה"ל מעוררת חשש שגם אלה לוקים בדביקות במסגרת קונצפטואלית מיושנת. אך יש בדוגמה זו כדי להמחיש את ההכרח ב"מחשבה חדשה", עד לידי שינוי פרדיגמה, גם אם היא כוללת מספר מרכיבים קודמים.
5. ארבע נימוקים חופפים חלקית מחייבים בתוקף חדשנות רבה במדינאות המדינית-ביטחונית של ישראל, תוך דחייה של "יותר מאותו דבר" ושל שיפורים הנשארים באותה "קופסה" מחשבתית כלא עונים על צרכים חיוניים של ישראל:
א. בעיות מדיניות-ביטחוניות חמורות, כולל חדשות רדיקאלית מסוג ההתחמשות הגרעינית של אירן, העומדות נוכח ישראל, אין להן מענה מספק במדינאות הקיימת והן בחלקן גם תוצאה שלה.
ב. קצב תמורה מהיר בסביבתה המדינית-ביטחונית של ישראל, המחייב תמורה מקבילה במדינאות המדינית-ביטחונית. נכללות בכך, בין השאר, יוזמת השלום הערבית והכמעט-וודאות לחידושי מדינאות של ארצות הברית.
ג. מבוי סתום ומלכוד היסטורי בו מצויה ישראל בנושאי קידום השלום. כל החלופות הנידונות ברצינות במידה זו או אחרת גרועות מאוד. לכן, קודם שמתלבטים מהי החלופה הפחות גרועה,דרוש מאמץ לפתח חלופה חדשה טובה משמעותית מהמצויות על המדף - ולשם כך נחוצה חדשנות רדיקאלית עד לידי קפיצה פרדיגמאטית.
ד. מלחמת לבנון השנייה ששמשה מבחן-הלם. ישראל השיגה הישגים נקודתיים מרשימים, אך כשלה במלחמה בגלל ליקויים חמורים במדינאות ובכלי הביצוע גם יחד. לכך מצטרפות בעיות במבצע עופרת יצוקה, בו צה"ל הפגין הפקת לקחים רבה, אך שבסך הכול לא הביא להישגים נטו של ממש - במידה רבה בגלל ניהול מדיני כושל. גם בכך יש כדי להצביע על חולשות עמוקות במדינאות המדינית-ביטחונית של ישראל.
6. אין בנאמר כדי להפחית כהוא זה מהישגיה האדירים של ישראל, גם בתחום המדיני-ביטחוני. המחשה חותכת לכך היא נכונות גוברת של חלק ממדינות ערב להשלים עם קיומה, כפי שהדבר בא לביטוי, בין השאר, ביוזמה הסעודית שהולידה את יוזמת השלום הערבית (ביירות 2002), בניגוד גמור לשלושת הלאווים של ועידת חרטום בקיץ 1967. יחד עם זאת, מאז שישראל הפכה למעצמה אזורית בעלת אופציות מדיניות-ביטחוניות רבות הודות להצלחות מלחמת ששת הימים, הולכת ומפגרת המדינאות המדינית-ביטחונית אחרי סיכונים והזדמנויות כאחת.
7. הודות למנהיגים המכוננים המעטים שהיו לה מאז מלחמת ששת הימים היא הגיעה להישגים מדינאים בעלי משמעות היסטורית, דוגמת הסכם השלום עם מצרים והיחסים המיוחדים עם ארצות הברית. ישראל טובה בהחלטות ובמבצעים נקודתיים. יחד עם זאת, לא יהיה בזה משום אי-צדק לקבוע שמאז מלחמת ששת הימים ישראל לוקה במדינאות מדינית-ביטחונית כושלת בנושאים קריטיים ובהעדר מדינאות מדינית-ביטחונית בתחומים חשובים ביותר. כתוצאה מכך רב הדשדוש ההופך לחוסר יכולת לעצב את העתיד ולכניסה תוך עיוורות משוועת למלכודים היסטוריים.
8. תזכיר זה אינו מרבה בהערכות העבר, אולם תהיה תועלת אם אמחיש את הנאמר על-ידי שלוש דוגמאות: ההינתקות מעזה; ההתמודדות עם חטיפות, שבויים וגוויות בידי אויב; וכלל התנהגותה של ישראל ביהודה ושומרון מאז כיבושם במלחמת ששת הימים.
9. ההינתקות לקתה, בין השאר, בכשלים חמורים הכרוכים בהעדר מחשבה רצינית ובמקצועיות מדינאית:
א. הנחות עבודה מפוקפקות בדבר ההתרחשויות הצפויות בעזה לאחר ההינתקות ואי-הערכות לקראתן.
ב. נסיגה חד-צדדית ללא תמורה וללא הסכמה תוך ויתור על קלפי מיקוח חשובים.
ג. ראיית מנהרה שהתבטאה בנסיגה ללא צעדים כלכליים נלווים שיש בהם תועלת מיידית לפלשתינים ושניתן לבטלם בשעת הצורך. למשל, אם למחרת הנסיגה תושבי עזה היו יכולים להרוויח הכנסה מינימאלית סבירה בעבודות דחק, גם אם אין בהן תועלת כלכלית ברת-קיימא, רב הסיכוי שהמצב היה מתפתח בצורה אחרת לגמרי.
ד. לחמאס ניתנה אפשרות להשתלט על עזה בשני שלבים, ראשית בבחירות דמוקרטיות, ואחר בכך בצעדים כוחניים. הייתה זו מדיניות - או, יותר נכון, העדר מדיניות ישראלית, של פגיעה עצמית. ישראל הייתה צריכה למנוע את השתתפות החמאס בבחירות, גם נוכח לחץ אמריקני ל"דמוקרטיזציה". כן היה על ישראל למנוע את השתלטות החמאס, בתיאום עם הפתח, ותוך שימוש בכוח במקרה הצורך.
ה. כל ירי מעזה על ישובים יהודיים היה צריך לגרור תגובה ישראלית קשה ומיידית. ריבוי ירי היה צריך לגרום לתגובה ישראלית לא-פרופורציונאלית יחד עם פעולות הסברה ישירה לתושבי עזה, שירי החמאס הוא הגורם לכך. זאת תוך נקיטת דרכי תגובה עם מינימום סיכון לחיילים ישראלים יחד עם צמצום של פגיעה באזרחי עזה, אך גם ללא רתיעה יתירה מפגיעה הכרחית ביטחונית באזרחים שלא שועים לאזהרות ישראליות להתרחק משטחים המיועדים לתגובה ישראלית.
ו. בעיות בעלות השלכות קשות לעתיד בתהליכי פינוי הישובים והטיפול במפונים, שגם הן תוצאה של העדר חשיבה ארוכת-טווח, כולל אי-מתן משקל רב לשיקולים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים.
ז. אי חשיבה מראש על אפשרות של כישלון. על תוצאות חמורות לעתיד תהליך השלום עם הפלשתינים, ועל תמורות בדעת הציבור בישראל. אי-חשיבה מראש על אפשריות כישלון (כלומר, תרחישים פסימיים) כשלעצמה מגבירה את ההסתברות של כישלון בגלל העדר הערכות מונעת.
10. בין שאני צודק בנקודה זו או אחרת או לא, ומבלי לקבוע שעצם רעיון ההינתקות היה שגוי עקרונית, אין ספק שההינתקות מעזה כשלה, וזאת הודות להעדר מדינאות נכונה מצד ישראל. אולם מדובר כאן על מקרה בודד שאפשר למצוא לו תירוצים שונים, גם אם אין הם משכנעים. לעומת זאת העדר מדינאות ביחס לחטופים היא תופעה החוזרת על עצמה בשנים האחרונות ומצטרפת למדרון חלקלק של מתן תמריץ לאויבים להרבות בחטיפות. במקום לציין אחד-אחד את ליקויי הטיפול בחטיפות אציע עקרונות המשתלבים יחדיו למרכיב של מדינאות מומלצת. ומתוך הכן יתברר הלאו:
א. לחזק את יכולת העמידה של החברה בישראל נוכח סבל המשפחות והכאב של כולנו. שכן העימות בין ישראל לבין אויבים מסוג החמאס והחיזבאללה הוא עימות בין חברות לא פחות מאשר בין כוחות מזוינים, עם תחרות טראגית ביכולת לשאת כאב בה ישראל חייבת לנצח. לשם כך דרושה מנהיגות ערכית-רוחנית-דתית בעלת ראייה מוסרית ארוכת טווח. כן דרושה מנהיגות פוליטית אמיצה שהציבור מאמין בה, ושבכוחה לא להיגרר אחר לחצים ציבוריים, שהם אומנם ערכיים בראייה קצרת טווח, אך בעיתיים מבחינה ערכית בראייה ארוכת טווח. זאת בגלל הוודאות-כמעט שהיגררות אחרי לחצי ציבור יגרמו לצער ואבל של משפחות רבות בעתיד.
ב. מאמץ מירבי למנוע חטיפות תוך הטלת אחריות אישית מלאה על האחראים ישירות ובעקיפין לכישלונות. אך אין להירתע מפעולות ביטחוניות חשובות, גם אם יש בהן סיכון של נחטפים ושבויים. צריך לדעת מראש שאם האויב נחוש לנסות לחטוף ישראלים הוא עלול בסופו של דבר להצליח.
ג. ריסון התבטאויות פומביות, בתום לבב אך ללא הבנה, והתבטאויות פומביות פופוליסטיות, של שרים וממלאי תפקידים בכירים אחרים שיש בהם כדי להגדיל את התביעות אותן מציג הצד שכנגד, מסוג "יש להחזיר את החטופים בכול מחיר".
ד. כל חטיפה תענה תוך זמן קצר במכה חזקה לא-פרופורציונאלית, אך שקולה יפה, לא בדרך "תגובת בטן" דוגמת התגלגלות מלחמת לבנון השנייה. כמו-כן יש להמשיך ולפגוע בעיתוי מתאים בכל המעורבים בחטיפה בצורה שיש בה להרתיע גם אויב פנאטי מחטיפות נוספות.
ה. אין לנהל משא-ומתן אלא אם מקבלים הוכחה שהחטופים חיים או הודעה שמדובר בגוויות. אין עסקה להחזרת גוויות, אלא תמורת גוויות. בכך גם יינתן תמריץ להחזיק את החטופים בחיים. אין משא-ומתן נמשך על החזרת חטופים ללא קבלת הוכחות מעודכנות שהם בחיים.
ו. הקשיית התנאים בהם מוחזקים אסירים בידי ישראל המשתייכים לארגון החוטף או החשובים ערכית לקבוצה החוטפת, עד שיינתן לנציגי הצלב האדום לבקר תקופתית את החטופים.
ז. כל משא-ומתן ילווה באיום אמין בפעולות כואבות מאוד אם לא תהיה עסקה מהירה תוך תשלום ישראלי קטן. במקביל "פעולות ראווה" הממחישות את הצפוי לאויב אם לא יסכים לעסקה סבירה לפי קנה מידה ישראלי.
ח. הימנעות מדיון בנושא במונחים של "תשלומים" ו"מחיר", הנותנים מקום לטיעון כאילו-מוסרי ש"כל מחיר כדאי כדי להחזיר בנים הביתה". במקום זאת יש לדון בנושא במונחים של תוצאות צפויות, שאז עומדים זה לעומת זה התוצאה הצפויה של אי-החזרת חטוף למשפחה, בהשוואה לתוצאה הצפויה של משפחות רבות שיפגעו ממאמצי חטיפה נוספים ומפעולות עוינות בידי המשוחררים. לכך יש להוסיף להימנע מכשל מוסרי של מתן משקל ערכי רב יותר לפגיעה בחטוף ובמשפחה קונקרטיים לעומת פגיעה חמורה בהרבה בעתיד בחטופים ובמשפחות שהם בשלב זה אלמונים.
ט. הסלמה בפעולות עונשין עד שהחטופים יוחזרו בתמורה ישראלית סבירה, אך בזהירות כדי לאפשר לצד שכנגד "לרדת מהעץ" ללא השפלה בולטת.
י. מאמץ מירבי לרכוש "קלפי מיקוח" למיניהם.
יא. שילוב צעדים מדיניים וביטחוניים תוך הפעלת לחץ בינלאומי מירבי על החוטפים. מבחינה זו, למשל, הסכמת ישראל להחלטת מועצת הביטחון 1701 ללא הכללת סעיף מחייב להחזיר את השבויים או לפחות להעביר אותם לממשלת לבנון (להבדיל מהזכרת הנושא בהקדמה של ההחלטה) הייתה בעייתית.
יב. הטלת אחריות מוחלטת על החוטפים לשלום החטופים וליחס אנושי כלפיהם. כל פגיעה בחטופים תגרום למכה קשה מאוד נגד החוטפים ומנהיגיהם.
יג. התמורה הישראלית המירבית תמורת החזרת חטופים חיים תהיה סבירה מבחינה ישראלית, ותקבע בכל מקרה תוך יישום עקרונות שייקבעו מראש אך לא יפורסמו ברבים.
יד. עם כל הכאב שבדבר, יש לנצל חטיפות גם כהזדמנות להוכיח את יכולת העמידה של ישראל ואת נחישותה להעניש על חטיפות בצורה לא פרופורציונאליות. בכך תוגבר ההרתעה, יישבר רצונו של האויב לחטוף ישראלים ויוחזרו החטופים לישראל שלא בתמורה המעודדת ריבוי חטיפות בעתיד. מדיניות זו הוכיחה את עצמה במדינות שנקטו בה ללא פשרות.
טו. "לקשור את עצמנו" מראש כדי לצמצם יכולת סטייה אד-הוק מעקרונות-יסוד, מבלי לפגוע בגמישות דרושה בחלקי משא-ומתן, למשל על-ידי חוק של הכנסת האוסר משא-ומתן על החזרת חטופים ללא קבלת הוכחות שוטפות על היותם בחיים.
11. ההמחשה החמורה ביותר של סדרת טעויות קשות שהכניסה את ישראל למלכוד היסטורי מעשה ידיה היא המדינאות, או ליתר דיוק העדר המדינאות, לפיה התנהלה והתגלגלה ישראל ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. זה הדין גם בעזה, אך לא אכנס לפרטי נושא זה שהצטיין גם הוא בחוסר מחשבה ארוכת-טווח, עד לניסיון הנפל לצאת מהבעיה על-ידי הינתקות חד-צדדית גדושה כשלים כנידונה לעיל.
12. הנושא של מדיניות ישראל ביהודה ושומרון מחייב ספר בפני עצמו, ואכן נכתבו כאלה. לצורך המחשת העדר מינימום של חשיבה מדינאית מרחיקת ראות די באזכור הכשלים הבסיסיים הבאים:
א. תוך כדי המלחמה, העדר שיקול רציני של תפיסת קלפי מיקוח נוספים, כגון התקרבות של ממש לבירות של מדינות ערב למרות שיקולים חשובים להימנע מכך, תוך נכונות מיידית להסכמי שלום של ממש בתנאים נוחים יחסית לישראל אך שומרים על כבוד האויבים.
ב. תוך כדי מלחמת ששת הימים וזמן קצר אחריה, העדר שיקול האופציה של גרימת תמורה מרחיקת-לכת במצב הדמוגרפי.
ג. בשנים הראשונות אחרי המלחמה, העדר מאמץ מירבי להשתמש בשטחים הכבושים כקלפי מיקוח, תוך הצעה להחזירם תמורת הסכמי שלום מזרח-תיכוניים מלאים והסדרי פירוז שיש בהם משום ערבות לביטחונה של ישראל.
ד. במדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון, אי-הימנעות מהקמת ישובים מחוץ לשטחים מתוחמים ומוגבלים אשר פנויים מאוכלוסיה פלשתינית רבה, גובלים עם ישראל, ובעלי משמעות ערכית או ביטחונית רבה מאוד, שברור מראש שלא יוחזרו לשום גורם פלשתיני.
ה. ויתור בצורה נמהרת על "האופציה הירדנית" במתכונת זו או אחרת.
ו. דביקות יתירה ב"תוכנית אלון", גם שהנחות תורת המלחמה עליהן התבססה מזמן מיושנות בחלקן.
ז. חוסר שליטה על הנעשה בפועל בשטחים על-ידי גורמים ישראלים. הסכמה שבשתיקה לפעולות התנחלות ללא אישור ממשלתי וללא מחשבה על התוצאות לטווח ארוך של "עובדות" כאלה בשטח.
ח. אי-ניצול שנות הכיבוש הארוכות לצרכי הכנת תשתית חברתית וכלכלית לשלום עתידי, כגון פיתוח משקי אשר ייתן למירבית האוכלוסיה פרנסה מכובדת ונכסים החשובים להם.
ט. העדר הערכות לכך שהשגת שלום יציב עם מדינות ערב ואיסלאם יחייב לתת להם מעמד ראוי בשליטה על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים ויצירת תשתית לכך.
י. אי-מתן משקל רב להשלכות הדמוגרפיות והפוליטיות של מתן אזרחות ישראלית מלאה לתושבים הערביים של מזרח ירושלים, סיפוח שכונות והרחבת תחומי העיר בצורה המוסיפה בעיות. כל אלה במקום הכנה מראש לפתרון שאינו כרוך בהכרח בחלוקת ירושלים, כגון מתן זכויות תושבות וזכויות סוציאליות מלאות לפלשתינים בחלקים מסופחים לירושלים הישראלית, תוך קביעה מראש שהם יהיו בעלי זכויות פוליטיות ביישות/מדינה פלשתינית או ירדנית-פלשתינית כפי שייקבע בעתיד.
יא. מעל לכל אלה וכבסיס להם, או למדינאות חילופית התואמת ללא איבוד של מציאותיות השקפת עולם ומערכת ערכים זו או אחרת: העדר הבנה שישראל לא תוכל לשלוט זמן בלתי מוגבל במרבית יהודה ושומרון. העדר הבנה שיש לעצב מדינאות המביאה בחשבון שבמוקדם או במאוחר ישראל תצא ממרבית השטחים ותרצה תמורה מדינית-ביטחונית משמעותית ברמה כלל-מזרח-תיכונית.
13. אציין שלמדינאות, או להעדר המדינאות, ביהודה ושומרון היו סיבות שאינן נובעות אך ורק מכשל אנושי או ארגוני. הנושא היה והינו גדוש ערכים והערכות שנויים במחלוקת, צורך בהרכבת קואליציות של בעלי השקפות שונות, שיקולי ביטחון מגוונים ועוד.
14. היה גם אלמנט כאילו-חכם ב"דירקטיבות בקריצה" שאפשרו להקים התיישבות שתשפיע על גבולות הקבע לטובה מבחינה ישראלית, מבלי להגיע לעימות עם המעצמות שהתנגדו לפעולות ישראליות בשטחים. אולם להערכתי היה בזה משום "כאילו-חכמה" שכן היה צריך להיות ברור מראש שדרך פעולה זו תביא לאיבוד שליטה, פגיעה בעקרונות של ממלכתיות ולתוצאות קשות. הייתה אפשרות לפתח דרכים אחרות להתיישבות מתוכננת היטב בראייה ארוכת טווח וריאליסטית תוך "חתימה נמוכה", אך עם שמירת שליטה מלאה.
15. אין הדוגמאות לעיל אלא שלוש המחשות מיני רבות של העדר מדינאות מדינית-ביטחונית ראויה ושל הנזק ההולך ומחמיר הנובע מכך. גם בהכרעות היסטוריות אחרות בהן ישראל זכתה להישגים חשובים, במיוחד הסכם השלום עם מצרים, הייתה אפשרות להגיע להישגים רבים יותר, לו היו פועלים פחות בשילוב בין אינטואיציה מנהיגותית, עבודת מטה של הרגע האחרון והחלטות אד-הוק, ויותר תוך הסתמכות על מסכת מדינאית מדינית-ביטחונית ארוכת טווח, לו כזו הייתה קיימת. זאת, כמובן, תוך התאמה להזדמנויות שלא ניתן היה לחזותן מראש, כגון החלטתו הדרמאטית של נשיא מצרים לחתום על הסכם שלום עם ישראל ולנאום בכנסת בירושלים, גם שקדמו לכך מהלכים שונים, שנבעה במידה רבה בדרך פרדוכסאלית של "תעתוע של ההיסטוריה" (irony of history) מהצלחות התחלתיות המרשימות של מצרים במלחמת יום כיפור. לכן:
המלצה ח' 1:
(א) לקח היסטורי ברור מתולדותיה המדיניים-ביטחוניים של ישראל מאז מלחמת ששת הימים הוא שהיא זקוקה למדינאות מדינית-ביטחונית חדשה רדיקאלית חלקית.
(ב) מבלי להמעיט בחשיבותם האדירה של הישגיה המדיניים-ביטחוניים של ישראל בעבר, לו הייתה לה מדינאות טובה יותר, אזי מצבה היום היה טוב בהרבה, למשל בכל הנוגע לסוגיה הפלשתינית (ואולי גם ביחסים עם אירן).
(ג) כישלונותיה של ישראל במלחמת לבנון השנייה מוסיפים ומחזקים את המסקנה שתמורות באתגרים הצפויים לה במאה העשרים ואחת מחייבים עיצוב מדינאות מדינית-ביטחונית חדשה רדיקאלית בחלקים רבים, כתנאי הכרחי לביטחון, לשגשוג ואולי גם שרידות. מסקנה זו מתחזקת על-ידי התוצאות הבעייתיות של מבצע עופרת יצוקה.
(ד) אותה מסקנה נובעת ביתר שאת מקשת תרחישי ההזדמנויות והסיכונים שהוצגו בפרקים הקודמים, מהוודאות של אירועי הפתעה בעלי מאפיינים חדשים וכן מהתפתחויות באירן, לבנון, רצועת עזה, מדינות ערב, ארצות הברית, ובעולם כולו. בכולם רבים המאפיינים החדשים, בחלקם רדיקאלית, שהתמודדות מוצלחת איתם מחייבים חדשנות מדינאית רדיקאלית, עד לידי שינויי פרדיגמות, כולל במדינאות המדינית-ביטחונית של ישראל.
