שלוש שנים של ביזיון. שלוש שנים של חרפה. שלוש שנים של אי-התקבלות על הדעת. שלוש שנים של מילים גדולות, ריקות, נבובות. "מלים לא אומרות מאום" – במרכאות ובלעדיהן.
שלוש שנים של עובדה אחת חותכת: גלעד שליט נמק במקום שביו. בודד, עזוב, מופקר. מנגד, במרחק של כלום, נמצאת מעצמה ששלחה אותו לחזית, שם, בשל מחדל, חדרה חוליה את הגדר, הרגה, פצעה, שבתה שבי.
מדינה קטנה-גדולה, חזקה עד אימה, מדברת-עצמה-לדעת, לעולם לא שותקת. עומדת, בוהה, משותקת.
שלוש שנים היא עושה "הכל", אבל במבחן התוצאה ועל-פי תוצאת המבחן הציון הוא אפס אחד גדול. אפס של לא-כלום מתמשך, שאפסותו מרעימה, מהדהדת, נישאת כקול של תנים מייללים בשדות הלילה הקרובים-רחוקים.
שלוש שנים של אזלת יד מחפירה, משוועת, בלתי נסלחת. שלוש שנים של אפס ואין. שלוש שנים של מילים-מילים-מילים. של אין-ספור הסברים. שלוש שנים של אין ואפס מעשים.
שלוש שנים של הפקרות מזוויעה, פושעת. שלוש שנים שבהן נמצאים בידינו כל הקלפים הדרושים למשחק החיים הקר, האכזר, המלוכלך. קלפים נוצצים וקלפים דהויים, חלקים ומהוהים, שלמים ומרופטים.
גלעד עדיין חי, זועקות שלוש מלים מהשלטים. אין ודאות. אין ביטחון. קיימת רק הוודאות האיומה, המצמררת – גלעד עדיין מופקר.
כמו מנטרה, חוזר שר הביטחון אהוד ברק, ואומר שישראל עושה ותעשה "כל מאמץ ראוי ואפשרי" לשחרורו. על-פי תפיסה/עיקרון/אמת מידה/נקודת מוצא/הנחת עבודה זו - גלעד היה אמור להיות בבית מזה זמן. לפני שנים. אבל גלעד עודנו שם, במקום עלום, חידתי, גיהנמי. ישראל אינה עושה כל מאמץ ראוי ואפשרי. אילו עשתה כן – גלעד היה משוחרר מהשבי.
שלוש שנים. ואלוהים. אנחנו לא עושים כלום, לא כלום, כשהנער החייכן, הביישן, המופנם, כלוא במחשך ואין אות אם חי, ואיך, או אם חלילה...
שלוש שנים שבהן עייפנו ממילים, אשר לעולם לא די להן, לעולם לא די בהן להסביר לנו, כי ישראל עושה-בלה-בלה-בלה, כל מאמץ-בלה-בלה-בלה, ראוי-בלה-בלה-בלה ואפשרי-בלה-בלה-בלה... כדי לא לעשות את המעשה היחיד האפשרי, המתבקש, הנדרש, כדי להשיב את גלעד הביתה עוד הלילה: לתת לחלאות האדם את עמיתיהן הממלאים את בתי הכלא בישראל, חיים על חשבונה, מופקעים, גם כקלפי מיקוח, מהמשחק, אשר יש לנו הכוח והיכולת להביא לסיומו, אבל אנחנו לא עושים זאת מאלף נימוקים אשר אולי כולם נכונים, אבל אף לא אחד מהם משכנע מספיק ואף לא אחד מהם עשוי להסביר איך מדינה שלמה מפקירה – אולי, חלילה, למוות – חייל שניצב במקום שממנו נחטף בשמה, בשליחותה, בפקודתה.
שלוש שנים ואין מוצא?!