X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מקורות
הרצאת ראש הממשלה, אהוד ברק, ליום השנה
החמישי לרצח יצחק רבין ז"ל (8.11.2000)
▪  ▪  ▪

לאה יקרה, שכה חסרה לנו הערב - בשמכם אני מאחל לה רפואה שלמה וחזרה מהירה להובלת לפיד הזיכרון וההנצחה של יצחק ומורשתו.
דליה ויובל, בני משפחת רבין, שגרירים, חברי השרים וחברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה, מכובדי,
בגעגוע אל יצחק האיש ובפיכחון מול המציאות, אנחנו מציינים את יום השנה החמישי לרצח יצחק רבין תחת צילו של גל האלימות שיזמו הפלשתינים מאז ראש השנה. הבוקר נהרגה צעירה ישראלית נועה דהן ז"ל, ליד רפיח מאש פלשתינית ואמש שוב נורתה אש לעבר שכונת גילה בירושלים. מצב כזה לא יוכל להמשך. ישראל תשים לו קץ בדרכים מדיניות או אחרות. רצוני לקוות שהפגישות המיועדות לימים הקרובים עם נשיא ארה"ב בוושינגטון יובילו להפסקת האלימות וליישומן המלא של הבנות שארם א-שיך.
האלימות לא תשיג דבר. היא לא תשנה את מדיניותנו ולא תערער את נחישותנו להביא שלום וביטחון לישראל. אנחנו עומדים ונמשיך לעמוד מפוכחים ומלוכדים מול האתגרים שלפנינו ודבקים במטרה.
בדברי הערב, אני מבקש לפרוס לפניכם את עיקריה של מדיניות הביטחון והשלום של ישראל, שהיא המשכה של הדרך בה החל רבין, בהתאמה המתחייבת לנסיבות ולתמורות הזמן.
תמצית חזוננו היא מדינה ציונית יהודית ודמוקרטית החיה בביטחון ובשלום עם שכניה. "חברת מופת" - המביאה צדק חברתי, שגשוג כלכלי וביטחון לאזרחיה. מדינה החיה בדו-קיום, שיתוף פעולה ויחסי שכנות טובה עם כל שכנותיה. חזון זה הוא חלום הדורות שלנו ותמצית החזון הציוני. הדרך להגשמת החזון היא הדרך שהתווה יצחק רבין: השגת הסכמי שלום וביטחון עם שכנינו וקודם לכל עם התנועה הלאומית הפלשתינית. זהו היעד המדיני האסטרטגי אליו אנו חותרים.
אנחנו פועלים בתוך מרחב וזמן דינאמיים, טעוני סכנות, ובמסגרת של חלון הזדמנויות בר-חלוף. בטחונה ועתידה של ישראל מחייבים למצות כל סיכוי להגיע לביטחון ולשלום עם שכנינו בטרם יתקדרו חלילה שמי האזור בגל טרור ונשק בלתי קונוונציונלי. לזאת בדיוק התחייבתי. זאת בדיוק עשיתי. מעולם לא התחייבתי מעבר לכך.
לשלום מחיר כבד וכואב, שעלינו להיות מוכנים לשאת בו, אך אין שלום בכל מחיר או במחיר של כניעה והתבטלות עצמית. לשלום - כמו לטנגו - צריך שניים. אם הצד השני לא רוצה לרקוד - לא יהיה טנגו. לאלימות, לעומת זאת - די ביוזמתו של צד אחד.
לנו אין שום סיבה להלקות את עצמנו. עשינו מאמץ עליון, עד קצה היכולת, להשיג שלום, וקירבנו אותו עד להישג-יד. לא וויתרנו בפועל על דבר כל עוד אין שלום, ולא נוותר על המשך המאמץ כדי להתגבר על המכשולים שעוד נותרו בדרך לשלום. השלום בוא יבוא, אך הוא לא יושג בכניעה או בהכנעה של צד זה או אחר, לא בתכתיב של כוח מצדנו ולא בכפייה בינלאומית עלינו.
לאלימות שנכפתה עלינו בשבועות האחרונים יש מטרה: לקנות אהדה ולהפיק יתרון פוליטי ותעמולתי משימוש באלימות ובכוח. זירת העימות היא בשטח כפי שהיא מול המסכים בעולם כולו. במאבק זה החשיבות של גיוס דעת הקהל הבינלאומית אינה נופלת מחשיבות הניצחון הטקטי בשטח. לשם כך עושה הצד השני שימוש מושכל - ואפילו ציני - בנערים צעירים וילדים רכים אשר נשלחים להתעמת עם חיילינו. למול עיני מצלמות הטלוויזיה.
במצב הנתון, תבונת ההנהגה המדינית והצבאית מחייבת איזון עדין ושיקול-דעת אחראי כדי לתת מענה הולם לאלימות ולעצור אותה, להגן ולשמור על חיי ומוראל האזרחים ועל אחדות פנימית ולמנוע שחיקה של כוח העמידה.
בה בעת: אסור לנו לשחק לידי היריב. עלינו להרחיק סכנה של התלקחות אזורית, לחזק את מעמדה של ישראל בעולם ולדבוק ביעד האסטרטגי של השגת השלום.
מאבק זה דורש יותר מכל איפוק, שליטה עצמית והפעלה מושכלת של הכוח הצבאי. תגובה הרפתקנית ובלתי שקולה עלולה לגרור סחרור של אלימות והידרדרות בלתי נשלטת. הביקורת הפוליטית ו"העצות הטובות" הנשמעות נעות בחלקן בין חוסר אחריות לחוסר תבונה.
על-פי הנחייתי ובתיאום מלא עם הרמטכ"ל, מתמודד צה"ל עם גל האלימות בכשרון מבצעי, בתבונה ובאיפוק מרבי. המפקדים בשטח והחיילים ראויים להוקרה ולכל שבח על המקצועיות, האחריות והקוד המוסרי המנחים אותם.
אני מבקש, ברשותכם, להפנות פנייה ישירה אל שכנינו הפלשתינים ביום המיוחד הזה. מדינת ישראל זוכרת היום באהבה את המנהיג הדגול, שפרץ לה את הדרך לשלום איתכם, בני העם הפלשתיני, ולאסוננו שילם על כך בחייו. נאמנים לדרכו של יצחק רבין, אנחנו חפצים לכונן איתכם שלום של כבוד ושל שכנות טובה, שלום של אמיצים, שלום שאין בו מנוצחים אלא מנצחים בלבד.
גל האלימות שיזמתם גרם סבל ואובדן יקר לכם ולנו. זו אלימות מיותרת, עקרה ובלתי מוצדקת. אין שום דבר שאפשר להשיגו באלימות, שלא ניתן היה להשיגו סביב שולחן המשא-ומתן וללא אלימות. האלימות רק פגעה ביסודות האמון בינינו והוסיפה מכשולים, דווקא כאשר נשקף לראשונה סיכוי ממשי לפריצת דרך היסטורית לפתרון הסכסוך בן מאת השנים בינינו. (עליכם לדעת כי) לא תהיה שום כניעה לאלימות, האלימות לא תנצח, רק מפסידים יש בה, בצידכם ובצידנו. את חלליה לא נוכל להשיב, אך נוכל להציל את מי שעלולים להיות קורבנותיה הבאים, והם עודם איתנו היום, צעירים וטובים וחפצי חיים. הבה נחוס עליהם, הבה נמנע ממשפחותיהם הפלשתיניות והישראליות את השכול והיגון הנורא, שאין להם מרפא. כי לא יסולח לנו, לשני העמים, אם לא נעשה זאת היום. זה צו דרכו של יצחק רבין, ואנחנו מחוייבים לו. אך בידכם הדבר, כי אתם בחרתם בעת הזאת בדרך האלימות (ועליכם לסור ממנה). אין אלימות בלתי-אלימה כביכול, אין "חצי אלימות", אין אלימות "לגיטימית" ואין אלימות ללא תגובה. בוודאי שאין "אלימות של שלום". האלימות היא היפוכו של השלום והיא איננה יכולה להיות חלק מתהליך השלום.
אתם, בני העם הפלשתיני, תהיו לעולם שכנינו, ואנחנו שכניכם. ישראלים רבים רוחשים כבוד והבנה לשאיפותיכם (להיות אדונים לגורלכם) ולזכויותיכם הלגיטימיות, כל עוד אין מדובר בשלילת זכות קיומנו, וכל עוד אין משתמשים באלימות, בהסתה ובליבוי שנאה כלפינו. אך כבוד והבנה אין פירושם תמיד הסכמה, ובוודאי שלא התבטלות. לכם ולנו יש שאיפות, זכויות ואינטרסים לגיטימיים, חלקם סותרים. לנו ולכם יש חלומות ורצונות שאינם עולים בקנה אחד. ההתנגשות הטרגית בין תחושות הצדק שלנו ושלכם הסבה אסונות וסבל רב לעמכם ולעמנו, שעשרות אלפי בתים בו ידועי שכול ממלחמותינו). אין לנו שום שאיפה לשלוט בכם ולמנוע מכם ביטוי לאומי עצמאי. אדרבא, שאיפתנו היא להגיע אתכם לפיוס ולפשרה היסטורית, שבה ניאלץ, אנחנו ואתם, להיפרד פרידה כואבת מחלק מחלומותינו, כדי להותיר אלה לאלה מרחב להגשמת עיקר מאוויינו. כדי להוריש לילדינו ולילדיכם עתיד ללא איבה ושפיכות דמים, שבו יפרחו ויחיו את מלוא חייהם בביטחון, בחירות ובשלווה.
הדרך לכך אחת היא: נטישת האלימות וניהול משא-ומתן חופשי, ישיר, פתוח, רציני ויצירתי. פתרון אמיתי של הסכסוך בינינו לא יהיה פרי של תכתיב, לא כפיה, לא התערבות בינלאומית, אלא תוצאה של פשרה הוגנת ומקובלת בין הרצונות והאינטרסים של עמינו.
זו הייתה דרכו של יצחק רבין וזו מוסיפה להיות דרכנו. היא הדרך הטובה ביותר לעתידנו המשותף בארץ הזאת, ולעתיד ילדינו. אסור לנו לנטוש אותה. זה הזמן, ולא רגע אחד מאוחר יותר, לשוב וללכת בה, באומץ ובנחישות, עד קצה המסלול, עד שנגיע השלום.
ביוני 1967 הוביל רב-אלוף יצחק רבין את צה"ל במערכה הצבאית המזהירה ביותר בתולדותינו. מדינת ישראל יצאה למלחמת ששת הימים כדי להגן על קיומה ולהשיג ביטחון, ולא למטרות כיבוש. כשבוע ימים בלבד אחרי תום המלחמה קיבלה ממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול (ובהשתתפותו של מנחם בגין), ב-19 ביוני 1967, החלטה לפיה מציעה ישראל למצרים ולסוריה כריתת חוזי שלום על בסיס הגבול הבינלאומי וסידורי ביטחון. ההצעה הועברה אז לממשל האמריקני על-ידי שר החוץ אבא אבן. כעבור ימים אחדים החזיר הממשל לישראל את תשובות סוריה ומצרים, שדחו בשתי ידיים את הצעות ישראל ותבעו נסיגה ללא תנאי. זמן מה אחר כך קיבלה התשובה משנה תוקף בהחלטת הפיסגה הערבית בח'רטום, על שלושת הלאווים שלה: "לא הכרה, לא משא-ומתן, לא שלום עם ישראל".
נצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, שרבין היה מצביאו, היה בעל עוצמה משכרת, שהובילה רבים וטובים בתוכנו אל מחוזות החלום, אל חבלי ארץ מולדת שנקרעו מאתנו בגבול עוין, ושבנו אליהם כחולמים. ההתיישבות בחבלי יהודה, שומרון ועזה וברמת הגולן נישאה אז בעיקרה בידי צעירים אידיאליסטים וחדורי-אמונה עזה (רובם יוצאי תנועת העבודה והציונות הדתית). היא הייתה ביטוי טבעי לאהבה ולקשר ההיסטורי שלנו עם האדמה הזאת, שאינה ארץ זרה, ומימי קדם היא לנו מכורה, נחלת אבותינו.
כל עוד היה השלום עם שכנינו בגדר שאיפה ומשאת-נפש, ועצם האפשרות להגיע לשלום הייתה בלתי-ריאלית בגלל הסרבנות הערבית, אפשר היה להדחיק את ההכרה בכורח הפשרה ולחשוב שהחלום יחפוף לעולם את המציאות. הזעזוע הראשון היה בנסיגה מסיני אל הגבול הבינלאומי עם מצרים במסגרת חוזה השלום בפינוי חבלי ימית ואופירה בראשית שנות ה80-. תוכנית האוטונומיה שנלוותה להסכם עם מצרים לא מומשה בגלל התנגדות הפלשתינים, שהיו שבויים אף הם בחלום שהוא היפוכו של חלומנו.
האיחור במשא-ומתן עם הפלשתינים החיש קביעת עובדות נוספות על הקרקע, שחלקן איננו מתיישב עם האפשרות המציאותית של גבולות הקבע של מדינת ישראל לעת שלום. היקיצה אל המציאות הייתה הדרגתית, קשה להם וקשה לנו, אך עם הזמן החכמנו אנו והחכימו גם הם. אנחנו יודעים היום, כי הדרך אל השלום רצופה ייסורי פרידה וקרעי חלום. רעיון ארץ ישראל השלמה, כרעיון פלשתין השלמה, דינם להשאר בתחום החלום. מדינת ישראל, אם היא חפצה להשיג שלום ולשמור על אופיה כמדינה ציונית-יהודית ודמוקרטית, אינה יכולה להחזיק בכל השטחים שכבשה ולשלוט על עם אחר. גושי ההתישבות בריבונותינו יכילו רב מוחלט של המתיישב בישראל אין עוד ויכוח ממשי בין ימין ושמאל על עצם ההכרח בפשרה עמוקה וכואבת עם הפלשתינים. המחלוקת היא על עומק הפשרה שתאפשר להשיג שלום. רובם המכריע של אזרחי ישראל מקבלים את העיקרון, שהשטחים שכבש צה"ל ב-67', תחת פיקודו של יצחק רבין, הם בחלקם פיקדון שתכליתו להשיג ביטחון ושלום לישראל במשא-ומתן עם שכנינו. זו חזרה מפוכחת למטרה המקורית של מלחמת ששת הימים כמלחמת קיום. אך הוויכוח המהותי והיסודי היה ונותר בינינו ובין הפלשתינים.
ארבע הן סוגיות המחלוקת העיקריות בינינו ובין הפלשתינים, שנדונו בקמפ-דייויד:
א) גבולות;
ב) סידורי ביטחון;
ג) פליטים;
ד) ירושלים.
בסוגיית הגבולות עמדת הפלשתינים ידועה: דרישה לנסיגת ישראל לגבולות 67', בהסתמך על החלטת האו"ם 242 כפי שהם מפרשים אותה (פירוש שאינו מקובל עלינו), על התקדים (הבלתי-רלוונטי) לדעתנו של הסכם השלום הישראלי-מצרי. המשא-ומתן בקמפ-דייויד התווה את קווי ההסדר האפשריים בנושא זה: הגבולות יושפעו (במידה לא מבוטלת) מן המציאות ההתיישבותית שנוצרה (וזה יהיה הישגה ההיסטורי של ההתישבות ביש"ע). רוב מוחלט של המתיישבים היהודים ביהודה ושומרון ייכללו בגושי התישבות בריבונות ישראל. מאידך, השטח שייכלל בתחומי הריבונות הפלשתינית לעת שלום יהיה רציף נישקל בהקפו מאמץ לענות לחלק עקרי תביעתם של הפלשתינים.
הסוגיה השניה, הקשורה קשר הדוק עם סוגיית הגבולות, היא ענין סידורי הביטחון. נדרשת לישראל נוכלות ביטחונית והתישבותית לאורך קו הירדן. מי שסבור ש"השלום הוא הביטחון", ושאין צורך בסידורי ביטחון לעת שלום, איננו יודע היכן הוא חי. מדינת ישראל עומדת בגבה אל הים מול אזור שסוע, חמוש ורווי אמצעי לחימה משתכללים, שההיסטוריה שלו בלתי יציבה ורוחשים בו זרמים אפלים. די להזכיר את המהפכה שלא-נחזתה באירן, את ההתנפלות הפתאומית של צדאם חוסיין על המדינה-האחות כוויית, את התביעות שנשמעו גם בפיסגה הערבית האחרונה לג'יהאד נגד ישראל ואת המעבר החד של הרשות הפלשתינית מהידברות וכמעט-הסכם לעימות אלים. גבול הביטחון והנוכחות של ישראל חייב לעבור לאורך הירדן, תוך פירוז מלא של כל השטח שיפנה צה"ל מנשק כבד, כינון אמצעי בקרה ושליטה וסדרי תנועה וגישה. גם בסוגיה נכבדה זו הייתה התקדמות משמעותית בקמפ-דייויד ביישוב צורכי הביטחון של ישראל עם הדרישות הפלשתינית.
יש לזכור, כי חתימת הסכם שלום איננה מטה-קסם המסלק את כל הסכנות. עלינו להיזהר מאשליות ביחס לעמדת הפלשתינים והעולם הערבי. יש אסכולה המוכנה להשלים עם קיומה של ישראל, אם כי לא בצדקת הקמתה. זה הגרעין שעליו מושתת המאמץ המדיני לסיום הסכסוך ולכינון שלום!!! (ההנחה הייתה שיאסר ערפאת נמנה עליו. לא הכל בישראל משוכנעים בכך, והאירועים האחרונים לא תרמו לכך). אך יש בעולם הערבי גם אסכולות נגדיות, החל מאלה הרואים כל הסדר כחלק מ"תורת השלבים" להשבת כל "זכויות הפלשתינים" בפרשנותם וביטול קיומה של ישראל כמדינה יהודית וציונית, וכלה באלה השוללים מלכתחילה כל הסדר ותובעים "מלחמת קודש" מתמדת עד לחיסולה של ישראל וסילוק היהודים מאדמת פלשתין כולה.
ההשלמה עם ישראל לא הופנמה ברובד הערכי. מערכת החינוך, התקשורת הפלשתינית, המנהיגות הדתית, דרשני המסגדים, מוסיפים לבטא איבה תהומית כלפי מדינת ישראל, כלפי הציונות וכלפי היהודים בכלל. עובדות אלה אינן צריכות לייאש אותנו מהמאמץ לשנות את המצב ולהשיג שלום, כי לשלום אין חלופה. אך הן מחייבות פיכחון, אורך-רוח, ובעיקר שמירה על עוצמתה ויתרונה המכריע של ישראל ועמידה על סידורי ביטחון קפדניים כחלק מכל הסדר שלום.
הסוגיה השלישית - סוגיית הפליטים - קשה ביותר, בגלל טיפוח רב-שנים של מיתוס "השיבה", שהפלשתינים שבויים בו, ובשל הנצחת המצוקה במחנות הפליטים תוך פיתוח תלות בת חצי מאה בסיוע בינלאומי - ללא מאמץ שיקום.
כל בר-דעת מבין, שהדרישה למתן "זכות השיבה" לפליטי 1948 איננה מעשית ואין שום אפשרות שישראל תסכים לה. (ישראל לא תקבל עליה שום אחריות משפטית או מוסרית להיווצרותה של בעיית הפליטים. יש לזכור, שבעיית הפליטים נוצרה כתולדה של מלחמה שיזמו הערבים עקב התנגדותם להחלטת האו"ם מ-1947 על חלוקת הארץ ובכוונה מוצהרת להרוס את היישוב היהודי ולחסל את מדינת ישראל באיבה. אחרי המלחמה קלטה מדינת ישראל מספר רב יותר של אזרחים יהודים חסרי-כל מארצות ערב, קראה להם אחים ולא פליטים ושיקמה אותם והיום הם ובניהם הם מנינה ובניה של מדינת ישראל שלנו). עם זאת, מכירה ישראל בסבל האנושי ובמצוקתם של הפליטים, שנגרמו עקב הסכסוך, והיא מוכנה להשתתף ולתרום כחלק ממאמץ איזורי ובינלאומי לשיקום הפליטים מחוץ לגבולותיה. גם בסוגיה זו חלה התקדמות בקמפ-דייויד. עם זאת, חוששני שההנהגה הפלשתינית לא הפנימה עדין ולא נתנה ביטוי להכרה, כי בעיית הפליטים לא תוכל בשום פנים ואופן למצוא את פתרונה בתוך תחומי מדינת ישראל. (לכל היותר, תהיה ישראל מוכנה, מטעמים הומניטריים, לאיחוד משפחות בהיקף קטן.
הסוגיה הסבוכה והרגישה ביותר, אולי אף יותר מבעיית הפליטים, היא סוגיית ירושלים. המחלוקת בעניין ירושלים היא שמנעה, יותר מכל מחלוקת אחרת, את סיומה המוסכם של וועידת קמפ-דייויד.
דומני, שאני פטור מלהסביר את מעמדה ומקומה של ירושלים בתודעה היהודית והישראלית. איחודה של ירושלים ב-67' והחיבור עם קודשי ישראל, תחת שלטון ישראל, אחרי שנות אלפיים, היו בבחינת "מפץ" היסטורי שפרט על כל מיתר בנפש האומה. אחדותה של ירושלים כבירתה הנצחית של מדינת ישראל הפכה לבסיס ההסכמה הלאומית.
הדיון בשאלת ירושלים במשא-ומתן על הסדר הקבע בינינו ובין הפלשתינים התחייב מן ההסכמים שחתמה ישראל ומן המציאות בשטח. אי אפשר היה, ולא נכון היה, להשאירו כמחלוקת פתוחה, מפני שאין מדובר בעניין שולי, אלא בנושא העומד בלב ליבו של הסכסוך. במזרחה של העיר חיים כ-200 אלף תושבים פלשתינים שאינם אזרחי ישראל והם קשורים קשר אורגני ל"הינטרלנד" הפלשתיני ביהודה ושומרון, שירושלים המזרחית משמשת לו מרכז דתי, תרבותי וכלכלי. אחיזתנו הריבונית בירושלים וביצור הרוב היהודי הם מטרתנו המרכזית ולכן השכילה ישראל ובנתה שכונות יהודיות גדולות מאד במזרח העיר, המאכלסות 180 אלף תושבים, וכן יישובים גדולים בפריפריה של ירושלים, כגון העיר מעלה אדומים או גבעת זאב. העיקרון שהנחה אותי במשא-ומתן על הסדר הקבע בקמפ דייויד היה לשמור על אחדותה של ירושלים ולחזק את הרוב היהודי בה לדורות.
הבעיה העיקרית, שלא אפשרה הסכם, נגעה לחלק הרגיש והטעון ביותר של ירושלים - "האגן הקדוש", ליבה ההיסטורי של העיר, המקודש לשלוש הדתות.
המגמה המסוכנת ביותר שהפגין יושב-ראש הרשות הפלשתינית בסוגיה זו הוא בניסיון ללבות אש דתית בלתי מתפשרת במחלוקת שאפשר למצוא לה פתרונות מעשיים, שיענו על צורכיהם ורגשותיהם של מאמיני כל הדתות. יומרתו להיות משחררם ומגינים של המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות מידי היהודים היא, לכל הפחות, אנכרוניסטית, שלא לומר יותר מזה. השימוש במסגד "אל-אקצה" כסמל לאלימות ולהסתה דתית נראה לי שגיאה קשה. המסגד נמצא בידי המוסלמים, ולישראל אין ומעולם לא היו שום רצון לשלוט אפילו באבן אחת מאבני "אל-אקצה".
לעם היהודי אין ריב עם האיסלאם. אדרבא, אנחנו רוחשים כבוד עמוק מאד לציוויליזציה האיסלאמית הגדולה, שתחת כנפיה ידעה ההיסטוריה היהודית גם פרקי זוהר ויצירה תרבותית פורה - מאנדלוסיה עד טורקיה, ממצרים עד עירק. אולם גם בשיא "תור הזהב" בספרד הערבית לא חדלו היהודים לחלום על ירושלים, כפי שכתב המשורר יהודה הלוי לפני כתשע מאות שנה: "לבי במזרח ואנוכי בקצה מערב...", "יפה-נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב".
קודשי ישראל במזרח ירושלים הם ציר ההיסטוריה, הזהות והאמונה היהודית. אל הר הבית פונה יהודי שלוש פעמים ביום זה אלפי שנים. אנחנו מכירים בכך שירושלים קדושה גם לאיסלאם ולנצרות. כשם שאנחנו איננו מטילים ספק ברגשותיהם של בני אמונות אחרות כלפי מקומותיהם הקדושים בירושלים, כך אנחנו מצפים שלא יוטל שום ספק בעומק הרגשות היהודיים כלפי ירושלים וקודשי ישראל. פתרון המחלוקת ביחס לתחום המקומות הקדושים בירושלים אפשרי וניתן להשגה, אך הוא ייכון רק על בסיס של סובלנות וכבוד הדדי לרגשות בני כל הדתות והאמונות.
לפני שלושים ואחת שנה, על-רקע מלחמת ההתשה, השמיע שר הביטחון משה דיין לפני חניכי בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל את נאומו הידוע: "אל תירא עבדי יעקב".
זו הייתה תשובתו של דיין לדאגה היהודית הקלאסית "מה יהיה הסוף?", או בקיצור: "מה יהיה?".
הדאגה, המלווה את העם היהודי מאז ומעולם, נוגעת הן לביטחון הפיסי של היחיד ושל הכלל, והן להמשך קיומה הרוחני של האומה היהודית. התשובה שמצא דיין במקורות היא במאבק ללא חת, שנגזר על עמנו לנהל לאורך כל הדורות. בלשונו ואני מצטט: "ה'אל תירא' אין פירושו 'אל דאגה'. אין זו פוליסת ביטוח מאת הבורא, לאמור 'אין לכם מה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ, שאפתור את בעיותיכם' - אלא להיפך. 'אל תירא עבדי יעקב' משמעותו 'יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן, גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך להכשל בפחדנות". עד כאן דברי דיין.
תשובת דיין הייתה נכונה לשעתה, והיא מוסיפה להיות נכונה כל עוד שרוי עם ישראל במאבק על קיומו ובטחונו. גם עכשיו דרושים לנו אורך נשימה, סבלנות וכושר עמידה במאבק העלול להיות ממושך ורצוף מבחנים קשים. אולם בעת שהשמיע דיין את נאומו, לא היה למדינת ישראל שום אופק של שלום.
כיום, אין די בתשובה שנתן משה דיין לפני שלושים שנה. אם נשוב אל המקורות נמצא, כי לפסוק שציטט דיין יש המשך, למאבק יש מטרה ול"אל תירא" יש תכלית: "...ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד".
אם תרצו, זו תמציתה של השאיפה היהודית ומטרת הציונות: להביא את עם ישראל לחוף המבטחים, להגיע סוף-סוף - בקץ מסע הנדודים והתלאות והמלחמות - אל המנוחה ואל הנחלה, אל הביטחון והשלום. כיום הדבר הוא אפשרי. השלום עם מצרים והשלום עם ירדן הם מציאות מדינית זה שנים, ועכשיו נותר להשלים את מעגל השלום ולחזקו באמצעות הסדרי שלום עם הפלשתינים ועם סוריה ולבנון, והדברים אינם בשמים. השגת השלום והביטחון איננה עוד אשליה או "פאטה מורגאנה". זהו יעד מדיני מעשי, גם אם יתמהמה. אך הוא מצריך שילוב של אומץ, נחישות, סבלנות, נכונות להקרבה, לכידות פנימית, כושר עמידה והבחנה בין עיקר וטפל.
בנאומו הידוע על הר הצופים אחרי מלחמת ששת הימים ביטא יצחק רבין את סוד נצחון צה"ל במילים הבאות: "התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצידקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם - להבטיח קיום האומה במולדתה. לקיים - ואפילו יהיה זה במחיר חייהם - זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו, חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". עד כאן דברי רבין.
על היעד הזה נתנו את חייהם לוחמים תחת פיקודו. על היעד הזה נתן את חייו גם ה"חייל בצבא השלום", יצחק רבין.
מיצוי המאמץ להגיע בעת הזאת אל היעד הזה - הוא חובתה הראשונה ומבחנה העליון של המנהיגות. זו היא מורשתו של יצחק רבין. זו הדרך שבה אנחנו הולכים.
"אל תירא עבדי יעקב" מן המאבק לשלום וממחירו, ואל תתייאש מהשגת יעד השלום והביטחון: "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד".

תאריך:  11/11/2000   |   עודכן:  24/10/2008
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
כנסת ישראל
חשיפה מיוחדת מאת העיתונאי יואב יצחק.
הישיבה התקיימה ביום 10.1.97. בעקבות חשיפת פרוטוקול ישיבת הממשלה, הורה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, למשטרה, לפתוח בחקירה פלילית כדי לגלות מי הדליף לעיתונאי את פרוטוקול הישיבה. החקירה נכשלה.
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il