סרבנים?

ובכן, התשובה פשוטה וגלויה: הם –הנאורים, יודעים מה מסוכן להם. יותר ממך וממני. כמו שמלך דנמרק ידע כמה מסוכנת צעקת הילד הקטן - "המלך הוא עירום", בתהלוכת "בגדי המלך החדשים", באגדה של ה.כ.אנדרסן. וכל מה שקורה כאן ועכשיו כבר כתוב בדברי ימי אותה תהלוכה הזויה. שם, זה נגמר באמת בריסוק: הילד הקטן שההין לצעוק "המלך הוא עירום", נשפט על "סרבנות" ונענש בכריתת לשונו. הוריו, שחינכו אותו להגיד אמת, נכלאו במוסד סגור לגמילה מאמת, לשארית חייהם, וכל שאר נתיני הממלכה החלו לעבור שעורים מודרכים בשנאת ילדים, בהדרכת אמני ההשֹנאה – קופנהאגן-&-קירשנבאום. הנאורים, ועושי דברם היום כאן (אלה שנבחרו בקולות הימין), מנסים לשחזר את ההצלחה ההיא, או לפחות את ההצלחה ב"הינתקות", ולכך הושק המסע נגד "הסרבנות". ולמה זעם מלך דנמרק אז ולמה זועמת האליטה הנאורה היום? - זה ברור: הילד שם בדנמרק - כמו הכפירים כאן, גילה סוד מדינה. הכפירים כאן גילו סוד, שעצם גילויו יטרפד את זממו. "הסוד", שצה"ל הנוכחי שוב מֵסֵב את עצמו להיות כוח שיטור שתכליתו גירוש יהודים. מֵסֵב, את עצמו כמו אז ב"הינתקות" וב"הכנה המנטלית" לעשייתה, לכח פצל"ם – "פעולות צבאיות לא מלחמתיות". היום, הכל מתכנס בשם הגנאי: "סרבנים". בפרויקט ה"הכנה המנטלית" ל"הינתקות" שטפו לקצינים ולחיילים את המוח, שה"הינתקות" טובה ונכונה לישראל. א.שרון מכר חזון חדש לציון. חזון שהוא מיצה בדבריו ליואל מרקוס ב'הארץ' בפברואר 2004: "אני יוצא מנקודת הנחה שבעתיד לא ישבו יהודים בעזה". חזון שהוא גזר ממנו - בהגיון סמולני, דווקא את גירוש צפון השומרון. חזון שהפך אותו לאתרוג שמור בכל אי יווני באשר הוא. חמש מנטרות זמררו ב"הכנה המנטלית" להכנת אותה "הינתקות":

• שזה טוב לישראל.

• ש"זו החלטה דמוקרטית"

• שתפקיד צה"ל הוא "להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק"

• שהמתנחלים – המיועדים לגירוש, אלה שעשו בעשר אצבעותיהם את המפעל המפואר בגוש קטיף, הם סה"כ טפילים אלימים ומסוכנים ("אחים", אבל..) ולכן זה יעוד ישראל לגרש אותם ולפרק אותם

• ובכלל, "צה"ל לא בוחר את משימותיו".

הפעם, במתקפת הזעם על ה"סרבנים", לאחר שהתֵרוצים המגוחכים לגירוש ההוא התפוצצו לנו בפרצוף, אין זכר לאיזו הצדקה שהיא. נותרה רק המוטציה: אסור להיות "סרבן". גם לא סרבן בפוטנציה. ואם אתה חושב שגירוש יהודים הוא רע, ואפילו גילית את דעתך והיית מוכן לשאת בעונש על גילוי דעתך זו, אתה הרי סרבן בפוטנציה: סיכון קיומי. ויש להודות: הדה-לגיטימציה עובדת. אפילו רבני ישיבות הסדר מתייחסים לחיילים – אולי מבלי משים, כ"סרבנים" (ראה בהקשר זה דברי הרב דוד סתו, לאחרונה).

"סרבן", כאשר מדובר בנאמני העם והארץ, משווק לישראלים כמו "שלום". "שלום", בפי ביילין, אלון ליאל, שמעון פרס, או שאר 300 הסמולנים היושבים על ברזי עיצוב דעת הקהל בישראל, הוא תמיד משהו ש"כולם יודעים מה הפרמטרים הסופיים שלו". כז הוא "השלום" עם סוריה. כך ב"פלשתין". לכן, מסיק האוסלואיד, חבל"ז: למה לא למסור את האדמה ולטהר אותה מיהודים כבר עכשיו? וכזה הוא ההגיון באשר ל"סרבן". כמו "שלום" או כמו "תהליך שלום", כולם יודעים מה יעשה ה"סרבן" ב"יום פקודה". "יום פקודה" הוא ב"שיחדש" הסמולני, תמיד, היום שבו – סוף סוף, מטהרים את יש"ע מיהודים. ("שיחדש" הוא שפה מכובסת שחורשת את המוח לגירוש יהודים. זו הייתה טכניקה מרכזית ב"הכנה המנטלית" ל"הינתקות", והרעיון, כמו גם השם עצמו, נלקחו ע"י הפסיכולוגים הצבאיים מספרו של ג'ורג' אורוול - "1984". שם זה נקרא: New Speak. "שיחדש" של "ההכנה המנטלית" הוא תרגום מדויק של מונח זה. כך הפכו כתומים ב"שיחדש" להיות "מסתננים" או "שב"חים", בתי המשפחות הפכו להיות "מבנים מאויישים", והאקט האלים עצמו הפך להיות "באנו לעזור במעבר דירה"). לכן, מספיק לתייג מישהו כ"סרבן", כדי שלא נשאל מה ולמה: "כי הרי כולם יודעים". כי להיות סרבן זה רע, באופן בלתי תלוי במושא הסירוב, ושאלה מעצבנת מהסוג: "האם באמת התגייסתי לצה"ל כדי להרוס את הפסנתר של משפחת בן דוד בנגוהות", היא מחוץ לתחום. היא "סרבנות".

המאבק בהנפת השלטים וב"סרבנות" נישא היום על כנפי המנטרה: "אין פוליטיקה בצה"ל". מנטרה זו היא ליטוש של המנטרה מ"ההכנה המנטלית" – "צה"ל לא בוחר את משימותיו". אז הסתתרה מאחורי אמירה צינית זו, כל היוזמה הצה"לית להסבת צה"ל לפצל"ם-גירוש-יהודים (השימוש החוזר ונשנה והמכוון, בקיצור צבאי זה, בא להצביע על הכוונה במעשה, ועל ההתכוננות הממוסדת לו! - הקיצור "פצל"ם" הונהג במז"י – מפקדת זרוע היבשה, לכבוד גירוש יהודים, ואף שאינו בשימוש תדיר בשיח היום-יומי, ב"הינתקות" הוא כיכב בשיח של עושי ההכנה המנטלית). פרויקט שהיה יוזמת הפיקוד הבכיר של צה"ל, נטו. התחיל בו אלוף פד"ם דאז – דן הראל, ששבוע לאחר כנס הרצליה בדצמבר 2003, כינס את הפסיכולוגים הבכירים של פיקוד דרום, והם הבהירו את שני האילוצים לגירוש: (א) נדרשת הכנה מנטלית – הסבה לפצל"ם גירוש יהודים, ו-(ב) ההסבה דורשת זמן. שנה וחצי מתחילת ההכנות כדי ש-60,000 חיילים ושוטרים - כח הגירוש המיועד, יהיו מבושלים נפשית למשימה. היום, ב"אין פוליטיקה בצה"ל" חייבים הקצינים והחיילים לשנן שהריסת פסנתר היא משהו לא פוליטי - פצל"ם מן הסתם, וגם בהשחתה מכוונת של ארוחת שבת בחומש אין רבב של פוליטיקה. שאלמלא כן, הם "סרבנים".

"סרבנות" בעלמא, היא משהו לא מוגדר מבחינת ערכית. האם סירוב לשרת בצבא גרמניה הנאצית היה מעשה רע? האם סירוב לירות בחקלאי כפר קאסם, ערב מבצע סיני ב-1956 – אם היה אז סירוב כזה, האם היה פסול? (דרך אגב, כפר קאסם הוא אחד משני המקרים המובהקים המובאים בתדריכי צה"ל כדוגמה לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. ועוד דרך אגב: שאלה כנ"ל לגבי 'אלטלנה' נאסרה ב"הכנה המנטלית" ל"הינתקות", מטעמי תקינות פוליטית כמובן). כך, "סירוב" בעלמא הוא שלילי כמו "הברחה" בעלמא. האם אירנה סנדלר ז"ל, חסידת אומות העולם, שהבריחה 2500 ילדים ותינוקות יהודיים מגטו ורשה במלחמת העולם השניה, עשתה מעשה רע? ולחילופין, האם סרבנות מטעמי מסירות לישראל וסרבנות מסמול חד המה? ('סמול' זה הכיתוב הנכון. זו לא טעות!) האם סירוב להגן על יהודים וסירוב שלא-להגן על יהודים חד המה? הרוצח של משפחת אושרנקו טבח אותם בסכין, אך מי שיסיק מכך שמנתח בבית חולים שמשתמש בסכין הוא רוצח אפל, יהיה קוקו מוחלט. זה מוביל לשאלה העיקרית: האם פקודת הגירוש היא חוקית ו/או לגיטימית. לפני בחינה של "חוקיות" ראוי להעיר שיש 'פשע קטן' ויש 'פשע גדול'. הפושע הקטן גונב את הדלק של צה"ל בהעברת הדירה הפרטית שלו. הפושע הגדול, מקבל חווה ענקית וים של מים, כדי לבנות עליהם את דירתו הפרטית. רמת הפשע "הקטן" ושאלת הסירוב לבצעה, מומחשת באירוע יד-יאיר. היה ברור שהפקודה שנתן תא"ל נועם תיבון להחרבת ביתה של משפחת גולדמינץ ביד-יאיר, הייתה בלתי חוקית; הייתה קביעה ברורה של בג"צ לעצור. במשפט צדק היה פשע זה בא על עונשו. הנתבע היה משלם גם בתביעה פלילית וגם בתביעה אזרחית. ברור שקצינים וחיילים היו צריכים לסרב לפקודה שמצפצפת על קביעת בג"צ בשטח. זה "פשע קטן". כי מול הדה-לגיטימציה הנוכחית ל"סרבנות" השאלה הראשית היא: האם לא מתנוסס דגל שחור מעל עצם ההסבה של צה"ל לפצל"ם. האם מעשה זה הוא לא "פשע גדול". האם כלל השימוש בצה"ל לאכיפת חוקי בניה ביהודה ושומרון – חוקי. זאת כאשר ברור ש"המחוקק" – עד פרטי הפרטים ב-ת.ב.ע. שאיננה, הוא מערכת הביטחון, וכל העיסוק בפברוק תקנות ונהלים נועד אך לייבש ולמרר את חיי המתישבים היהודים. מה שברור הוא שהמערכת הפוליטית הנוכחית מנצלת את ה"לאקונה" בהגדרת משימת צה"ל במדינת ישראל, ע"מ לעשותו כלי פוליטי. מה עוד שמערכת זו עושה זאת למרות הידיעה הברורה שבכך היא מחלישה את כושרו הלחימתי של צה"ל – על כל מה שנובע מהחלשה זו, וכפי שהוכח במלחמת לבנון השניה. על ניתוח הקשר הסיבתי בין הפשלה במלחמת לבנון השניה ובין הסבת צה"ל לפצל"ם ב"הינתקות", ניתן לראות בדוח 'ההכנה המנטלית להינתקות ושברה בצה"ל" של צוות המצ"ח. אך, מסתבר שהחלשת צה"ל ומדינת ישראל מול האויב, משניים לאותה מערכת פוליטית. וילנאי "שוקל" לותר על שירות ישיבות ההסדר ...; אכ"א מערים קשיים על גיוס נוער כתום לאחר ה"הינתקות"; אלוף בני גנץ, כאלוף פצ"ן, מכריז, שהכתומים מסוכנים לצה"ל יותר מהחיזבאללה..., ורא"ל דן חלוץ התפייט באיומים לא לגייס את הנוער הכתום.

הלאקונה (לכאורה) בהגדרת משימת צה"ל במדינת ישראל נובעת מחוק צה"ל. חוק יסוד צה"ל הנוכחי, אמורפי לחלוטין בנוגע לתפקיד הצבא. זו לשונו: "צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה.

כפיפות למרות האזרחית:

הצבא נתון למרות הממשלה.

השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון.

הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי.

ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון.

ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון.

החובה לשרת בצבא והגיוס לצבא יהיו כפי שנקבע בחוק או מכוחו.

הסמכות להוציא הוראות ופקודות המחייבות בצבא תיקבע בחוק או מכוחו.

אין להקים או לקיים כוח מזוין מחוץ לצבא-הגנה לישראל אלא על-פי חוק." מכיוון שלא מוגדר בחוק זה, ולא בשום חוק אחר בישראל, מהו "צבא", יש כאן לכאורה לאקונה. לכאורה, הייעוד והתפקיד יכולים להתפרש עפ"י ראיות עולם שונות: לאומיות ו/או פוליטיות. לכאורה, "צבא" יכול להיות צבא של מדינה דמוקרטית או של מדינה טוטאליטארית, ולא מוגדר מהו צה"ל (עם שמדינת ישראל תופסת עצמה כ"דמוקטית"). יעוד עיקרי של צבא במדינה טוטליטארית הוא שמירת השלטון. משימה שכובסה ב"הינתקות" ל"שמירת החוק" או ל"שמירת הדמוקרטיה". ולמה כל הלכאורה לעיל? -- מכיוון שחֶסֶר זה מתמלא באופן ערכי, בתוך צה"ל. מתמלא ע"י "רוח צה"ל". רוח שתוקנה לאחר הקוד האתי של אסא כשר. ערך יסודי ברוח צה"ל הוא יעוד צה"ל, וכך הוא מוגדר בפנקס המחולק לכל חיילי צה"ל: "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה". כך, גם אם אי-אפשר לטעון עפ"י חוק יסוד צה"ל לעיל, שפצלו"ם צה"ל הוא לא חוקי וששימוש בצה"ל לגירוש יהודים הוא לא חוקי, הרי יעוד זה נוגד במפורש את רוח צה"ל ואת ה"אני מאמין" שלו, שהוא הבסיס לרוח הלחימה ולצבא לוחם. ואשר לחוק צה"ל, אם הפצלו"ם אינו לא-חוקי, אז גם הסירוב לפצלו"ם אינו לא-חוקי. אלו לא מוגדרים בחוק. אבל ברור שהיצמדות ליעוד צה"ל ב"רוח צה"ל" – יעוד שאין עליו עוררין, מחייבת להתנגד לפצלו"ם צה"ל. יתרה מזאת, מכיוון שישראל היא מדינת האומה היהודית, וצה"ל הוא צבאה של המדינה, הרי שצה"ל הוא גם צבאה של האומה היהודית. וידוע שגם אמיתה זו לא מוגדרת בחוקה, כי אין חיה כזו למדינת ישראל. כמובן שבחינה זו של יעוד צה"ל, לא רק שמכשירה מחאה על סחיבת צה"ל למשימות לא לו, אלא מחייבת את התיקון! אבל מעבר לטיעון משפטי, יש כאן שאלת יסוד: הבסיס לציות, לקידוש הציות ולמשמעת בצבא בכלל, הוא האמונה והידיעה שהמפקדים נאמנים ליסוד הצבא, לביטחון ישראל. כל שרשרת הפיקוד: המפקדים ומפקדי המפקדים, והמפקד העליון מהרשות האזרחית. ביטחון ישראל 'על אמת'. לא החינטרוש הציני והמרושע של צמד מלים זה כפי שמדקלמים אותו אבירי ייבוש ההתנחלויות ומסירת שטחי המולדת. נאמנות זו היא הבסיס לציות בצבא, ובעצם לתפקודו בכלל. ברגע שמתברר שפיקוד הצבא מושך את צה"ל לכיוון שאינו יעודו; לכיוון פוליטי, ועוד לכיוון הרה-אסון אז נשמט הבסיס לציות, ו"סרבנות" מקבלת מימד אחר לגמרי; מימד של תיקון. מימד של המשיב גזלה לבעליה. מימד של המשיב את צה"ל ליעודו ולכושרו.