כאשר מדברים על נשים מוכות, אינני חושבת על עשרות אלפי הנשים המוכות החיות כיום בישראל. אני חושבת על אישה אחת - אחת מתוך כל אלה, שחייה הם שרשרת של פחדים והשפלות. על אישה אחת שהמקום המסוכן ביותר עבורה הוא ביתה שלה, והאויב המר ביותר שלה הוא זה הישן איתה במיטה אחת. אבל לא רק עליה אני חושבת, אלא גם על ילדיה שרואים יום-יום את אמם בחולשתה, על הוריה שיודעים שבתם לא זכתה לחיים אותם איחלו לה כשנולדה, ועל כל חבריה ומכריה, שיודעים - וידם קצרה מלהושיע. כל אישה אחת כזאת היא לא רק עולם ומלואו ששרוי באפלה, אלא זרע פוטנציאלי של תסכול ואלימות גם לדור שאחריה.
מכעיס ומקומם שאומרים שהאישה המוכה נושאת באחריות חלקית למצבה: "הלוא זו היא שבחרה בבן זוגה האלים, והיא זו שמסכימה להישאר איתו". מדובר בנשים שאין להן את הכוח והכלים להתמודד לבדן מול הבעל המכה. הן לא מעדיפות לסבול את ההתעללויות כדרך להימנע מקשיי ההתמודדות - הפחד הבדידות והבושה. הן נשים שזכות הבחירה הזאת לא עומדת להן. אלה נשים שמצבן הנפשי או עולמן המנטלי לא מאפשרים לקבל החלטה קרה ושקולה, לעמוד בקנאות על זכויותיהן וחירותן. הן לכודות, לכודות במשך שנים במלכודת הנוראה, שמבחינתן אין ממנה מוצא.
קשה למדינה להיכנס לתוככי בתים פרטיים ולהתערב בחיי זוגות, ואת מה שניתן לעשות - המדינה כבר עושה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, אבל לפחות הדרכים להתמודד עם הבעיה קיימות. אנו רואים מודעות ופעילות הן ברמת הרווחה, אכיפת החוק וההסברה. אך כמובן שהמאמץ אף פעם לא מספיק, ותמיד דרוש מאמץ נוסף שיציל אישה נוספת. עלינו לדרוש עוד מעונות לנשים מוכות, ועוד הסברה תקשורתית הקוראת לנשים במצוקה שלא להשלים עם מציאות של אלימות בתוך המשפחה. עלינו לדרוש מהמשטרה להמשיך ולפעול בנחישות כנגד גברים מכים ולהתייחס ברצינות לכל תלונה ואירוע, עלינו לדרוש מהמערכת המשפטית להחמיר בעונשיהם של בעלים אלימים ולהתייחס לכל פגיעה פיסית כאל ניסיון לרצח. ובאותה נשימה, יש גם להחמיר בעונשיהן של נשים המעלילות האשמות כוזבות ומביימות את תקיפתן, כי אלה שעושות שימוש לרעה ברצון שלנו להגן עליהן - עושות את העוול הגדול ביותר למאמץ להילחם בתופעה, ולאישה המוכה האמיתית.
עלינו להמשיך ולפעול, ואף להגביר את המאמץ להילחם בתופעת האלימות בתוך המשפחה, ובשעה שאני אומרת זאת אינני חושבת על המספר הבלתי נתפס של רבבות נשים. אני חושבת על אישה מוכה אחת שאיתרע מזלה להיות שם, ואילו אני, שהתמזל מזלי לעמוד פה מולכם, מרגישה שחובתי כאישה וכאדם - לזעוק את זעקתה, ולבטא בשמה את תחינתה לעזרתנו.
