הבה ננסה להיסחף מעט אל הימים ההם, על-מנת לנסות לדלות מהם את המסר הנוגע לזמן הזה.
בימים ההם...
בזמן שבית המקדש עמד על תילו, היה העם בדרגה רוחנית גבוהה ביותר. דרגת "מוחין דחיה", בלשון הקבלה. בימים ההם, היו בני העם מרגישים את האלוקות באופן מוחשי. היו הם דבקים באלוקים, דבקים בתכונתו הפנימית, תכונת האהבה המוחלטת. כתוצאה מכך, שררה בין בני העם אהבת אחים עזה. אומנם היו ביניהם מלחמות פנימיות וויכוחים רבים, אך הם כולם היו לצורך בירור, ולצורך חיזוק האהבה על פני הרצון האנוכי ההולך וגובר משנה לשנה.
כותב על כך הזוהר הקדוש (אחרי מות, ס"ד-ס"ה): "הנה מה טוב ומה נעים. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ולאח״כ חוזרים להיות באהבת אחווה".
זהו טבעה של האהבה, היא הולכת וגדלה דווקא על פני השנאה המתפרצת.
ליוונים הייתה גישה אחרת להתייחס לרצון האנוכי ההולך וגובר בכל אדם מרגע לרגע. כל היסוד שעמד בבסיסה של גישתם החומרנית, היה ההליכה יד ביד עם הרצון האנוכי. הדחף האנוכי הוא זה שהכתיב את כל יחסם לחיים. גישה זו הייתה מנוגדת לחלוטין לדת היהודית, שהכלל הגדול שבה הוא: "ואהבת לרעך כמוך".
ידוע שהמלחמה ביוונים הייתה אידיאולוגית בעיקרה. מטרתם המרכזית של היוונים לא הייתה לכבוש מדינות ולהפוך את תושביהם לעבדים. מטרתם הייתה לכפות על עמים אלו את התרבות שלהם, את האידיאולוגיה שלהם, את היחס המטריאליסטי לחיים.
המכבים, לעומתם, סירבו להיכנע בפני הדחפים האנוכיים שהתעוררו בהם, והתאמצו להיאחז ככל יכולתם בעיקרון העל: "ואהבת לרעך". הדבקות בעיקרון זה היא שהניעה אותם למלחמה ביוונים.
בזמן הזה...
המלחמה ביוונים היא לא סתם עוד פרק בדפי ההיסטוריה. היא אקטואלית מאין כמוה גם לימינו אנו, במאה ה-21.
הרב ברוך שלום הלוי אשלג, כותב (מאמר י"א, תשמ"ט) כי בתוך-תוכו של כל אחד מאיתנו ישנן תכונות שנקראות "יוונים" ותכונות שנקראות "מכבים". כמו בימים ההם, אף בזמן הזה, עלינו לגרום למכבים שבתוכנו לצאת למרד נגד היוונים. נכון, "היוונים" שבנו הם רבים וחזקים בהרבה, אך אל לנו להרפות ידיים. עלינו לעשות כל שבידינו ובכוחנו, כדי לצאת משליטתו של הרצון האנוכי ולשוב לממש הלכה למעשה את הכלל הגדול של הדת היהודית: "ואהבת לרעך כמוך", על-אף ולמרות אינספור הפילוגים שבינינו.
בזמן הזה, אנו ניצבים בפתחה של הגאולה. הרב יהודה אשלג, בעל "הסולם", כותב כי החזרה לארץ ישראל הגשמית היא קריאה מלמעלה, לשוב להתעלות מעל כל אותם יוונים שבקרבנו, ולחזור אל הדרגה הנשגבה בה התקיימנו בימים ההם, ימים של גילוי אלוקות, ימים של אהבת אחים. בימינו אלה, אנו עתידים להעפיל אף לדרגה גבוהה עוד יותר מאשר בימי הבית. דרגה זו נקראת בלשון הקבלה: "מוחין דיחידה".
אך כיצד נוכל לעשות זאת? מהו הנשק הסודי שיסייע לנו להביס את כל אותם היוונים שבתוכנו?
בספר "אורות" (דף נ"ו) כותב הראי"ה קוק: "כעת, בזמן היותר קרוב לקץ ישועה, קול התור נשמע בארצנו והניצנים נראו בארץ, והתביעה של דרישת אור ד', של דרישת גאולה רוחנית עליונה, של נהירה אל ד' ואל טובו, הולכת היא וגדלה. כעת הזמן מחייב להרבות קניין בתורה הפנימית... ספר הזוהר, הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך, מסלה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתח פתחי גאולה, "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון מן גלותא ברחמי" [ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו מן הגלות ברחמים].
יהי רצון שנזכה במהרה, בזכות לימוד ספר הזוהר הקדוש, לחזור להיות עם מאוחד, כאיש אחד בלב אחד, שבו פועם רצון אחד: לקרוא בשם ה' ולעבדו בשכם אחד. והיה ה' למלך על הכל.