במציאות בה סכנת הכאוס אורבת באופן תמידי, דוגמת המזרח התיכון, היעדר שינוי נחווה כמצב חיובי. שימורו של סטטוס קוו במציאות כזו הוא הישג המשרה ולו מעט יציבות ורוגע ומאפשר קיום חיי יומיום המלווים בתחושה של נורמליות מבורכת. בחודשים האחרונים הצלחנו, בזכות
בנימין נתניהו וממשלתו, להתאזן בסטטוס קוו מדיני שאת יציבותו מצליח ראש הממשלה לשמר היטב למרות הנסיבות הסבוכות. ההחלטה האמיצה על הקפאת ההתנחלויות, כמו גם המאמצים הניכרים להימנע מלנכר את ידידינו בקרב הקהילה הבינלאומית - מנעו מצבי לחץ והטחת האשמות כלפי מדינת ישראל.
ואכן, ישראל נתונה כעת במצב בו הקהילה הבינלאומית אינה דוחקת בה נמרצות לפעול לשינוי הקיים: העולם, ובראשו ארה"ב, טרודים בימים אלא בסוגיות גדולות יותר מאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני: האסון בהאיטי, המעורבות המעמיקה באפגניסטן, הטרור המתעצם בתימן, קשיי הכלכלה האמריקנית, מצבה העדין של רפורמת הבריאות בארה"ב ועוד.
איני רואה את רגעי השקט שמספקת לנו המדיניות הנוכחית כמובנים מאליהם. על אלו אפשר היה בהחלט לומר: 'דיינו'. ואולם כידוע, אחד המאפיינים הבולטים בניגון זה הוא האופן שבו הוא מתפתח. מיד אחרי ה'דיינו' הראשון, ממשיכים בתי השיר להציע לנו התפתחויות נוספות פעם אחר פעם.
כיהודים, אנחנו לומדים לשמוח בחלקנו בעולם שטרם נגאל. בו בזמן אנחנו נדרשים, עם זאת, להימנע מקפיאה על שמרינו.
גם אם קשה לנו כעת לדמיין חידושים ויוזמות במדיניות החוץ שלנו, אנחנו חייבים להיזהר ממצב שבו אנו משכללים רק את יכולת התגובה וההתגוננות שלנו ושוחקים את היצירתיות והיוזמה הטמונים בנו. מציאות כזו מרגילה את החברה הישראלית להסתפק בבינוני ואף לשמוח בו ולראות בו הישג. כאילו אבדה האמונה שיכול להיות גם טוב יותר.
יום השואה הבינלאומי שצוין לאחרונה מאפשר להרחיק את מבטנו אל מעבר לאופק הצר של המזרח התיכון ולראות ששינוי שחותרים אליו בנחישות מתחולל על-אף מכשולים שנחזים להיות בלתי-עבירים. לפני 70 שנה היה השלטון הנאצי האויב האכזרי ביותר בו פגש העם היהודי מאז ומעולם. עם השנים, ומבלי לטשטש את זיכרון השואה, יצאו גרמניה וישראל למסע ארוך שבו הפכה גרמניה לבת ברית יציבה של ישראל ולאחת מידידותיה הטובות ביותר. נאומו של נשיא המדינה בבונדסטאג בברלין שקדם לו ביקור ראש הממשלה ושישה משריו, לא יכול היה להתרחש לולא האמינו ישראלים וגרמנים ששינוי הוא אפשרי וחתרו אליו באומץ.
ביקור האפיפיור בבית הכנסת הגדול ברומא בחודש שעבר, גם הוא נקודת ציון נוספת בתהליך ארוך שנראה מנוגד למהלכה של ההיסטוריה. האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר ממשיך את תהליך ההתקרבות בין הכנסייה הקתולית ליהודים שקידם
יוחנן פאולוס השני, למרות שאינו ידוע ביחסי קרבה מיוחדים לעם היהודי. הכנסייה עברה כברת דרך מהמקום בו עמד פיוס השישי שכיהן כאפיפיור בימי מלחמת העולם השניה. יחסי היהודים והנוצרים, אשר יצאו מנקודה בה קיומו של העם היהודי היה מאויים באופן קבוע ומתמשך על-ידי האידיאולוגיה הנוצרית, הגיעו למצב בו ביקור אפיפיור בבית הכנסת הגדול ברומא נחשב למובן מאליו.
שתי הדוגמאות הללו מראות שאסור לנו להסתפק בסטאטוס קוו וכי עלינו לנסות לעצב באופן תמידי את העתיד. אם גרמניה והכנסייה הקתולית יכולות להשתנות, עלינו להאמין כי שינוי כזה אפשרי גם במזרח התיכון.
היהודים למדו לאורך הדורות כי עליהם לנווט בעולם לא פשוט ובוודאי שלא תמיד אוהד. אבל לנוכח מצב נתון זה, ולמרותו, אסור לנו לקפוא על השמרים. גם אם שינויים מפליגים במצבה המדיני של ישראל הם דבר שקשה לנו להעלות על הדעת בזמנים כאלה, עלינו לפחות להמשיך לחתור לשינוי מתוך התובנה כי שינויים כאלו אכן מתחוללים.
ספר קהלת, הידוע בגישתו הפסימית, לא רק הביע את הגישה הכללית כי מה שהיה הוא שיהיה, אלא גם ביטל את אפשרותו של שינוי חיובי וקבע כי "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת א, טו). המדרש לא יכול היה להשלים עם משמעות קביעה זו כפשוטה ופירש: "בעולם הזה מי שהוא מעות יכול להתקן ומי שהוא בחסרון יכול להמנות, אבל לעתיד לבוא מי שהוא מעות אינו יכול להתקן ומי שהוא בחסרון אינו יכול להמנות" (קהלת רבה, א, טו). חז"ל לא השלימו עם הקביעה הפסימית והפכו אותה על פניה כשקבעו שכל עוד מדובר בעולם הזה, אף מצב אינו קבוע ובוודאי שלא נגזר עליו להיוותר כפי שהוא; רק המוות (לעתיד לבוא) מונע שינוי. מטרתנו כבני אדם היא לא רק לעבור את היום אלא גם לעצב את אופיו וטבעו. אם ננמיך ציפיות הן אולי תתגשמנה אך אנחנו נישאר בעולם של בינוניות. עלינו לייצר שיח פוליטי שאפתני שיחתור יום יום לשינוי ולא יסתפק בסטטוס קוו, ואף לגבות אותו בעשיה תואמת. בסופו של דבר, התהדרות בנוצות של מי שהצליח לא להזיק במשך כהונה שלמה היא גאווה על הישג מפוקפק ביותר. לעומת זאת, היכולת לנסח בבהירות חזון חדש עבור החברה הישראלית והחברה במזרח התיכון, כמו גם היכולת לעמוד מאחורי חזון זה ולממשו, הם-הם מבחנה האמיתי של ממשלת ישראל והעומד בראשה.
