בשנת 2005 התקבלו שתי החלטות חשובות הנוגעות לבדואים. את האחת קיבל היועץ המשפטי לממשלה דאז,
מני מזוז, והיא אישרה לפתוח בתוכנית גישור בין המדינה לבין הבדואים, ראשונה מסוגה. ההליך נועד לפתור את חילוקי-הדעות על הקרקעות ואת בעיית הכפרים הלא-מוכרים, כדרך חלופית למדיניות של הריסה ואי-לגליזציה. עד היום לא יצאה התוכנית לפועל.
את ההחלטה השנייה קיבל מינהל מקרקעי ישראל. כחלק מתוכנית השתלטות על קרקע המשמשת למגורי הבדואים, או שיש עליה תביעות בעלות, החליטו במינהל למסור קרקעות בנגב לידי הקרן הקיימת לישראל, המיועדת ליהודים בלבד, לצרכי ייעור ושמירה על הנוף והטבע, תוך התניה מפורשת על איסור מגורים בשטחים אלה. מאז, הופכת הקרן הקיימת בשיטתיות את צפון הנגב לאזור מיוער. הייעור המסיבי והנמרץ משתרע על-פני עשרות אלפי דונמים באזור גבעות גורל ובאל-ערקיב.
אחת הבעיות המרכזיות שאיתן מתמודדים רועי הצאן בשנים האחרונות היא צמצום שטחי המרעה בנגב. משרד החקלאות פוגע בשיטתיות ברועים, מונע מרעה מעדריהם, ומסרב להכיר בהם כחקלאים מאורגנים בעלי זכויות. משרד החקלאות סוגר עוד ועוד שטחים לרעייה - פעם בשביל הצבא, פעם בשביל חוות בודדים של יהודים, פעם לשמורת טבע ופעם לכביש חדש. עתה נוסף גם תהליך היעור, המצמצם שטחי מרעה. מצב זה גורר בעקבותיו עוני מעמיק ואבטלה מתרחבת.
פגיעה קשה נוספת היא הפגיעה בזכות הבסיסית לדיור, המתבצעת באמצעות הריסת בתיהם הנבנים ללא היתר - בלית ברירה - כתוצאה מסירוב המדינה להסדיר את היישובים. בשנת 2009 חלה עלייה במספר הריסות הבתים, ובשנת 2010 הריסת הבתים תשולש - כך החליטו משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל ומפקד מחוז הדרום במשטרה.
הרצון להמשיך ולחסום "התפשטות בדואית", ולשנות את המאזן הדמוגרפי בנגב באמצעות הקמת יישובים חדשים, מנוגד להמלצתן של תוכניות אב 2020 ומתאר 35 להימנע מכך. לאחרונה, אושרה העיר החרדית כסיף, ומתוכננים מספר יישובים קהילתיים, כגון יתיר, חירן ועירא. לא מופעל שיקול-דעת רחוק טווח לגבי השלכותיה של בנייה זו - על השטחים הפתוחים, על מאזן ההגירה הפנימי בנגב, על המצב החברתי-כלכלי, על צרכים עתידיים לדורות הבאים - ובלבד שיחסמו את הבדואים, שלהם לא מוקמים יישובים.
תהליכי הדחיקה והאפליה, והתבטאויות של שרים וחברי כנסת, מחדירים לנגב אווירה של שנאה וגזענות, המלווים בפחד. למרות ההכרה הפורמלית שזוכים לה הבדואים במסגרות ממשלתיות שונות, בפועל הצעדים הננקטים כלפיהם מצמצמים אפשרויות לדיור, לפרנסה, לתשתיות ולשירותים הוגנים. הגדרת היישובים והבתים כ"לא חוקיים", ומניעת אפשרות להפיכתם לחוקיים - הופכים את הנגב לאזור שהחוק בו מאבד מתוקפו, והוא מקבל דימוי שלילי. ככל שמנסה המדינה להשתלט על אדמות בנגב, הביטחון בו מתערער.
חוסר ההכרעה, והמצוקה הקשה שבה נתונים הבדואים - המולידה עוני ופשיעה, מובילים ראשי רשויות בנגב ליוזמות מקומיות של הסדרה. היישוב עומר הסדיר את יישובם של מרבית בני התראבין; ערד מנסה לקדם את היישוב אל פורעה, שבשטחה; דימונה מנסה לקדם את יישובם של בני אבו-סולב; וירוחם ניסתה להקים שכונה לבדואים שבשכנותה. חלק מפרנסי הנגב מבינים את הצורך בפתרון מוסדר ומוסכם של יישוב הבדואים, ואילו הממשלה מתחמקת מאחריותה להסדרה כוללת.
הנגב הוא האזור המוזנח והנחשל במדינת ישראל, והבדואים - שליש מאוכלוסייתו - הם המוזנחים והנחשלים בנגב. והא בהא תליא - כל עוד לא יוסדר סכסוך הקרקעות ויישוב הבדואים, ימשיך הנגב לסבול מתיוג שלילי, המקפל בתוכו משמעויות של עוני, פשע, איום, חוסר ביטחון ונחשלות. נופי הנגב מעידים על כך: לנוסע בכבישים 25 ו-31 נפרשים נופי סלמס, משכנות העוני שבשולי הערים בעולם השלישי. האם אלה המראות שברצוננו לחזות בהם? האם ראוי שמראה זה הוא שייצרב בתודעת המטיילים באזורנו?
