ההתקפה של ארגון הסטודנטים "דרך ארץ" על התכנים האנטי-ציוניים שכביכול מלמדים באוניברסיטאות, הביאה לגל של תגובות-נגד ולדיון ציבורי בשאלה מה מותר, מה אסור ומה צריך ללמד באוניברסיטה. אחת התגובות האלה, של הפרופסור מני מאוטנר ("הארץ" 19.08.10), עשתה, לצערי, שירות רע לעניין. וכך הוא כתב:
- "מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד... שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפישת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; ...שישראל צריכה לחדול מלתפוש את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח תיכונית".
הוא אף ביסס את דבריו על הטענה ש"אמת המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני האדם".
ובכן, לדעתי
אסור ללמד שישראל "
צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה", מאותה סיבה שאסור ללמד (בגנון, בבית ספר תיכון או באוניברסיטה) שהעולם כולו נגדנו, שישראל היא המקום האחד הבטוח בעולם ליהודים, וכדומה. מותר למורה להביא את הטקסטים שמחבריהם מגיעים למסקנות כאלה כמו שלו, אך
מותר ללמד אותם רק במשמעות של בחינת ההבנה ושימוש נכון בכישורי ניתוח של הסטודנטים; מותר למורה להביע את דעתו ולהגן עליה בדיון, אסור לו
ללמד שישראל "צריכה" לנהוג כך או אחרת, כי אז הוא עובר את הגבול המפריד בין מורה לתועמלן פוליטי, ובין איש-מדע לפוליטיקאי. את המסקנות הערכיות שלו אסור לו "ללמד" - זו המשמעות המקובלת של "
להרביץ תורה", "ללמד לקח", "לעשות למישהו בית-ספר".
אסור - למרות שמרבית החינוך הוא כזה - לעשות את הלימוד לאינדוקטרינציה, ואפילו כוונותיו הומניסטיות טהורות. גישה הנכפפת למטרה ערכית עליונה, תהא הומניסטית או דתית או אחרת - עלולה לפגוע בהבחנה שכל לומד ומלמד באוניברסיטה, וכל איש-מדע ראוי לשמו, חייב להיזהר בה כבאש בוערת: ההבחנה בין עובדות - ובין דעותיו ומסקנותיו.
לאוניברסיטה אין תכלית ואין ייחוד ערכי, אם היא הופכת למשהו אחר ממוסד הפועל בדרכי המדע ועל-פי ערכי המדע. ואילו הומניזם, לפחות ההומניזם שלי ושל מוריי ההומניסטים, יש בו משמעות ויש בו תועלת רק אם אמות המידה שלו הן מדעיות: מה שמתגלה באמצעות החושים שלנו במציאות המוחשית, לא מה שמישהו "מלמד" ממרום מושבו. מה ש"מכוון לקדם את רווחת בני האדם" לא יכול לשמש אמת-מידה מדעית או אחרת - אי-אפשר למדוד כוונות. ההכללה "רווחת בני האדם" אינה ניתנת למדידה. אפשר רק "לקבוע" זאת בדוקטרינה, כמו שרוצים לקבוע אנשי "דרך ארץ" כדי "לקדם את רווחת בני האדם" כפי שהם מבינים זאת.
אסור ללמד ש"על ישראל להיות מדינה דו-לאומית" ושעליה "להיטמע בפדרציה מזרח תיכונית". מותר לחשוב כך, לכתוב כך, להטיף לכך - אך לא "ללמד", כאילו המסקנות האלה הן ממצא מדעי. במדינה דמוקרטית אין לאף מורה זכות "ללמד" את השקפותיו כאילו היו האמת המחייבת.
לעומת זאת, מותר וצריך ללמד כל מה שאמת, גם אם הוא נוגד את דעת הממסד, כולל מה שאנשים כמו אלה מ"דרך ארץ" היו מאוד רוצים לא-לדעת. למשל, מותר ללמד את הטקסטים הקנוניים, כמו הצהרת בלפור, והחלטת האומות המאוחדות, מגילת העצמאות ורבים אחרים, המוכיחים למעלה מכל ספק שהציונות הייתה תנועה לאומית שבחרה את אמצעי המאבק והלחימה שלה, קבעה את עמדותיה המדיניות וחינכה את עמה, על-פי אמות-המידה החוקיות והמוסריות של זמנה. ומותר להציע את המסקנה, שעל פי אמת-מידה זו
תנועת ההתנחלות והסיפוח אינה ציונית, שכן הצידוק למאבקה הוא דתי-היסטורי עתיק, אין לו שום תוקף חוקי או מוסרי על-פי אמות המידה של זמננו.