אין צורך בעבודת דוקטורט ולא בדיסרטציה, כדי לדעת כי מרצים באקדמיה הקוראים להחרים מוסדות אקדמיים בישראל, ואמנים המסרבים להופיע ביו"ש (כי זהו שטח כבוש) - עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר של פנחס (בעברית פשוטה: מעשי נבלה).
ללא קשר לשאלה: עד כמה אזרח רשאי להרחיק לכת נגד ארצו? אזי ברור כשמש כי מי שמתפרנס מכספי תקציב המדינה, לא רשאי להחרים ו/או לקרוא לחרם על מוסדותיה, כל עוד עסקינן במדינה שבה המוסד המחוקק נבחר בבחירות כלליות, ומאידך-גיסא קיים בג"צ שיש לו שיניים לנשוך במי שמפר חוק (הגם שלא תמיד הוא מממש את יכולתו ולעיתים בחוסר מידתיות).
דהיינו, אילו בישראל היה שלטון טוטליטארי, אזי ראוי וצודק לצאת כנגדו; אך כל עוד השמאל טוען ובלהט רב, כי ישראל היא דמוקרטיה, אזי לאף אדם אין זכות להחרים או לקרוא לחרם על מוסדות המדינה, לרבות גופים שנהנים מתקציבה.
קראתי ושמעתי תגובות ממרצים, מסופרים ומאמנים, אשר הסבירו מדוע זכותם להחרים ו/או לקרוא לחרם כאמור; קצרה היריעה מלפרט עד כמה דבריהם אבסורדיים וגם פרדוקסאליים, אולם פטור ולא כלום אי-אפשר, ולכן בקצרה תשובתי:
א. חופש אקדמי פירושו חופש
ללמד איך לחשוב, ולא מה לחשוב; קרי: למרצים אין רשות לשתול במוחות הסטודנטים דעתם בנושאים פוליטיים ו/או ביטחוניים; נושאים אלו אמורים להימצא על סדר היום רק בזירה ציבורית, כנסת, כינוסים ציבוריים, כלי-תקשורת וכדומה (ולעיתים נדירות בזירה המשפטית).
ב. המדינה - זה אנו האזרחים; אנו מממנים תקציבה, ולא ניתן לחלוק כי רוב רובם של האזרחים לא מסכימים כי כספם יופנה למוסדות אקדמיים שבהם המרצים יקראו לחרם ולתיאטראות שבהם השחקנים יסרבו להציג ביו"ש. לפיכך, זכותה של הממשלה לקצץ או למנוע תקציב מכל מוסד אקדמי שלא יפטר מרצה אשר קורא להחרים את מוסדות המדינה ו/או מוסדות אקדמיים (וזאת ללא קשר לפן הפלילי של קריאה כזו).
ג. באף מדינה, לרבות היותר נאורות, אף מרצה במוסד אקדמי לא יעז לקרוא לחרם על המוסד שבו הוא מועסק, ולא על מוסדות לימוד אחרים בארצו. גם פרופ' נועם חומסקי לא העז לקרוא לחרם על מוסד אקדמי בארה"ב, ולכל היותר יצא נגד מדיניות של נשיאים בארה"ב וראשי ממשלות במדינות אחרות.
ד. מגוחכת טענת אמנים וסופרים כי אינם מתפרנסים מתקציב המדינה, אלא מהקהל שרוכש כרטיסים להצגות; ברור כשמש כי ללא הזרמת כספים מקופת האוצר, אף תיאטרון לא היה מחזיק מעמד, ולא היה מסוגל לקנות מחזות תמורת הסכומים הגבוהים המשולמים לכותבים. לכן, משרד התרבות ו/או רשות מקומית רשאים וחייבים להפסיק לממן תיאטרון אשר לא יפטר אמן שיסרב להופיע בכל ישוב בארץ.
ה. שמעתי ראיון ב"קול ישראל" (רשת ב', יומן הבוקר עם
אריה גולן, 2.9.10), ובו פרופ' מסוים טען כי לאמנים ולסופרים יש נפש מיוחדת, ולא ניתן להפריד בין נפשם ובין דעתם ה"פוליטית"; האם ליתר המועסקים בשירות המדינה (ישירות או בעקיפין) אין נפש?! ואם נפשו של אמן המסרב - כה חשובה לו, אזי יואיל להתפטר מהתיאטרון שבו הוא מועסק, ולהעסיק עצמו בתיאטרון פרטי שבו יתנה למפיק היכן יופיע!
מצאתי לנכון להביא לידיעת כל הסגל האקדמי, ובפרט אלו בתוכם המתהדרים בזכות ל"חופש אקדמי", דברים שנאמרו על-ידי מקס ובר בשנת 1918, בפני סטודנטים באוניברסיטת מינכן:
- "...אין מקום לפוליטיקה באולם ההרצאות... היא אינה שייכת לשם בכל האמור בסטודנטים... הפוליטיקה אינה שייכת לאולם ההרצאות, גם בכל האמור במרצה, ובמיוחד לא כאשר הוא דן בה באופן מדעי; שכן - לנקוט עמדה פוליטית ולנתח באופן מדעי סטרוקטורות פוליטיות ועמדות מפלגתיות, הם שני דברים שונים בתכלית. כאשר מישהו מדבר על דמוקרטיה במועצה המחוקקת, הוא אינו מסתיר את השקפתו האישית; אדרבה, זוהי חובתו לנקוט שם עמדה ברורה. במקרה הזה, המילים שבהן הוא משתמש, אינן כלים לניתוח מדעי, אלא אמצעי לשדל את האחרים לקבל את השקפותיך; אין הם אתים לחפירה בעפר של המחשבה המתבוננת, אלא חרבות כנגד היריב. ברם, שימוש כזה במילים, בהרצאה, הוא בגדר שערוריה.
כאן (באוניברסיטה), כאשר מדברים על דמוקרטיה, מתבוננים בצורותיה השונות, מנתחים את האופן שבו הן מתפקדות, עומדים על ההשלכות הפרטניות של צורה זו או אחרת על תנאי החיים, ואז מציבים מנגד - את הצורות הלא דמוקרטיות של הסדר הפוליטי, ומנסים להתקדם עד שהסטודנט יהיה מסוגל למצוא את הנקודה, שממנה יוכל לנקוט עמדה על יסוד האידיאלים שלו. אולם, המורה האמיתי יישמר מאוד שלא לכפות על הסטודנט עמדה כלשהי ממרום הקתדרה, בין במפורש ובין על דרך השאה, שהרי הדרך הבוגדנית ביותר להסוות כפייה כזו, היא: 'לתת לעובדות לדבר בעד עצמן'.
ומדוע בעצם אסור לנו לעשות זאת?... אי-אפשר להוכיח מדעית, מהי חובתו של מורה באקדמיה; כל שאפשר לדרוש מן המרצה הוא היושר האינטלקטואלי, להכיר בכך שיש הבדל בין קביעת עובדות ויחסים מתמטיים ולוגים, ובין מתן מענה לשאלה - בדבר ערכם של התרבות ושל תכניה הפרטניים... ואם המרצה שואל: מדוע אסור לו לדון באולם ההרצאות בשתי הבעיות הללו גם יחד? יש לענות לו: כיוון שאין מקום לנביא ולדמגוג מאחורי הקתדרה באולם ההרצאות. הן לנביא והן לדמגוג נאמר: 'הלוך בסמטאות וקראת בחוצות' (קרי: דבר היכן שהביקורת היא אפשרית). באולם ההרצאות אנו עומדים מול התלמידים, הם נדרשים לשתוק והמרצה נדרש לדבר. בעיניי זה חוסר אחריות לנצל את המצב הזה, המאלץ סטודנטים לבקר בסמינריון של מורה מסוים, והלה - במקום למלא שליחותו ולסייע בידיעותיו ובניסיונו, מטביע בהם את השקפתו הפוליטית האישית..."
איני מסתפק בדברי מקס ובר, ולהלן עוד מראה קטנה שנכתבה על-ידי הנס יונס (פילוסוף שחי בישראל, אחר-כך בארה"ב ונפטר בשנת 1993) בהרצאה שנשא וכותרתה - "מדע ואתיקה":
- "...כיצד אנו יודעים שהאדם נברא בצלם אלוהים? אין אנו יודעים - אנו מאמינים. מדוע שנאמין במשהו שאיננו יודעים?, משתי סיבות. האחת: הידוע לנו אינו אלא חלק קטן ממה שישנו... והשנייה: יש לנו סיבה לצניעות... אדם המתנכר למסורת שמתוכה מדבר קול האלוהים, מצוי במצב ניהיליסטי - זהו אדם החושב שהוא יודע הכל ואינו צריך להקשיב עוד לאותו דיאלוג ארוך בין האדם ובין אלוהים, הקרוי: הברית. בכל הנוגע לשימוש בכוחה של הטכנולוגיה המודרנית, אני סבור שהיהדות יכולה לומר לנו דבר אחד: אל תהיו בטוחים כל כך, ואל תהיו מודרניים כל כך..."
