יהודים וישראלים

בישראל קיים בלבול וטשטוש תחומים בין דת לזהות לאומית. ניקח למשל את מקרהו של אייל רונן (שם בדוי): הוא מהנדס מחשבים, סגן אלוף במילואים, בעל חברת היי-טק עם 15 עובדים, שהערך שלה בשוק מוערך בלפחות 10 מיליון דולר. הוא מתגורר בפנטהאוז ברמת השרון, נשוי עם פסיכולוגית קלינית בכירה בשירות המדינה ויש להם שלושה ילדים, שני בנים ובת. הבן הבכור טייס קרבי, הבן הצעיר עורך דין והבת רופאה; שלושתם כבר נשואים ויש להם ילדים משלהם. אייל רונן הוא יליד הארץ, דור רביעי. אביו נלחם במלחמת העצמאות, השתתף ב"מבצע סיני" ונפצע קשה במלחמת ששת הימים. שני הסבים של רונן מצד אבא ואימא היו לפני קום המדינה לוחמים באצ"ל ובהגנה. אייל רונן עצמו הוא אדם דתי מאוד, הוא יהודי משיחי. היהודים המשיחיים מגדירים את עצמם כיהודים שקיבלו את ישוע כמשיח וכבן אלוהים (יש להדגיש שהשם הוא ישוע ולא "ישו", כי הכינוי "ישו" הנפוץ בקרב דוברי העברית בארץ הוא מונח העשוי מראשי תיבות של קללה מן התלמוד: "יימח שמו וזכרו"). היהודים המשיחיים מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה. לדעתם, היהודי המשיחי הראשון היה יושוע עצמו שנצלב. כפי שמסופר בברית החדשה, היה יושוע יהודי, תלמיד חכם ועילוי, שעשה את בר המצווה שלו בבית המקדש בירושלים. ראשוני היהודים המשיחיים היו 12 תלמידיו של ישוע. אנשי הקהילה המשיחית בישראל סבורים כי בשנת ה-30 לאחר הספירה היו כבר בירושלים כ-500 יהודים משיחיים - ושהם, אנשי הקהילה המשיחית בישראל, הם ממשיכי דרכם של ראשוני הנוצרים בארץ ישראל מלפני אלפיים שנה. מספר היהודים המשיחיים בארץ מוערך בכעשרת אלפים איש. הם מאורגנים בקהילות בתל אביב, בבאר שבע, בירושלים, בכרמיאל ובחיפה. חברי הקהילה נקראים אחים ואחיות, ומנהיג הקהילה נקרא רועה הקהילה. היהודים המשיחיים מעורבים בחיי המדינה ומקבלים עליהם את חוקי מדינת ישראל. הם משרתים בצה"ל, במיוחד ביחידות הקרביות. והם רואים את עצמם כאוהבי ישראל וכפטריוטים. קיימת בישראל גם קהילה קתולית קטנה של כמה מאות דוברי עברית, שמרכזה בבאר שבע, בה יש להם כנסייה בה התפילות נערכות בעברית. בראש הקהילה הזאת עומד זאן בטיסט גוריון, שמונה כהגמון (בישוף) על-ידי האפיפיור ב-9.11.03. הוא משמש גם כאב המסדר הבניקדיני באבו גוש, שבו חלק מן התפילות נערכות בעברית. אגב - יצוין שבחלק מן הכנסיות בישראל נערכות התפילות גם בעברית. לאחר קריסתה של ברית המועצות הגיעו לישראל יותר ממיליון מהגרים יהודים בתוקף חוק השבות, המקנה לכל יהודי את הזכות לאזרחות ישראלית. אחוז נישואי התערובת בקרב יהודי יוצאי ברית המועצות גבוה יחסית, וחלק מבני המשפחה של מהגרים יהודים אלה הם נוצרים. לפי הנתונים של ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן ("אלה הם האחרים" - כתבה שפורסמה במוסף "אתגר לאומי" לקראת "כנס אשדוד לעלייה וקליטה 2007"), כ-315 אלף מקרב מיליון יוצאי חבר המדינות הם נוצרים, "עולים לא יהודים". "אחרים", בלשון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי נתוני אגף כוח-אדם של צה"ל, שירתו בשנת 2007 כשמונת אלפים חיילים לא יהודים שנשבעו אמונים לצה"ל על-פי הברית החדשה, ורק כ-700 - פחות מ-10% - מהם עברו גיור בזק של צה"ל ("7 שבועות ואתה יהודי"). אגב - גיורים אלה לא מוכרים על-ידי הרבנות האורתודוקסית. בישראל גם חיים ועובדים מאות אלפים של עובדים זרים, חלקם חוקיים וחלקם לא-חוקיים, שרשיון העבודה שלהם פג או שבכלל לא היה קיים. חלק גדול מהם יחזרו לארצותיהם לאחר שנות עבודה. חלק אחר בוודאי יגורש על-ידי משטרת ההגירה. אבל חלק לא מבוטל מהם יישאר וייקלט בחברה הישראלית. בשכונות העוני של דרום תל אביב קיימים גני ילדים, בתי ספר, כנסיות ומוסדות תרבות חוקיים למחצה של העובדים הזרים, וכבר ישנם בארץ מאות ילדי עובדי זרים שנקלטו על-ידי בתי ספר ישראלים רגילים וששפת דיבורם היא עברית; בעצם, זוהי השפה היחידה שהם יודעים. כמו-כן, קיימת בישראל העדה הצ'רקסית, המרוכזת בשני כפרים בגליל - רחניה וכפר כמא, המונה כחמשת-אלפים בני אדם. הם בני הדת הסונית המוסלמית, ששפת התפילה שלהם ערבית, והם שומרים אומנם על תרבותם הצ'רקסית-רוסית המיוחדת, אבל לשון דיבורם היומיומי היא עברית. כן הם עובדים בעיקר בצבא הקבע, במשמר הגבול ובשירות בתי הסוהר. ולבסוף ישנה עדת "הכושים העבריים" או "בני ישראל", כפי שהם קוראים לעצמם. זאת קבוצה דתית ממוצא אפרו-אמריקני, המאמינה כי בניה הם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. העדה מונה כמה אלפים של בני אדם, שמספרם המדויק אינו ידוע. הם חיים בקהילות שיתופיות בדימונה, במצפה רמון, בערד ובטבריה. הם דוגלים בטבעונות ובנישואים פוליגמיים. הם "תושבי קבע", לא אזרחי המדינה, אבל נקלטו היטב מבחינה כלכלית-חברתית ואף משרתים בצה"ל בהתנדבות. ואגב, אסור לשכוח גם את אלפי בני הפלשמורה בישראל - אתיופים נוצרים ממוצא יהודי שהתגיירו כביכול על-מנת לזכות באזרחות הישראלית המיוחלת; או את "בני מנשה" ההודיים שמתחזים ליהודים לצורכי קבלת האזרחות הישראלית. המכנה המשותף לכל הקהילות האלה, הוא שהן ללא ספק ישראליות ודוברות עברית, אבל הן לא יהודיות!!! בתיקון לחוק יסוד הכנסת שהתקבל ב-1984, בכנסת ה-11, נקבע שלא תתמודד בבחירות לכנסת, רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאור הקביעה החד-משמעית הזאת של המוסד המחוקק העליון של מדינת ישראל, איך מגדירים אם כן מבחינה לאומית ומשפטית נוצרי, יליד הארץ, דובר עברית בלבד???

הזהות הלאומית היהודית הרשמית של מדינת ישראל, המובנת כביכול מאליה, מתגלה אם כן כבעייתית מאוד מפני שקיים בלבול בולט לעין וטשטוש תחומים חד-משמעי בין שלושה מושגי-יסוד, הקרובים אומנם זה לזה אבל שונים באופן מהותי אחד מן השני: ציונות, יהדות ולאומיות ישראלית; כי ישנם יהודים רבים שאינם ציונים ולא ישראלים, וישנם ישראלים דוברי עברית שאינם יהודים! הסופר א.ב. יהושע, בהופעתו המתוקשרת מאוד בראשית שנת 2006 בפני הכינוס השנתי המאה של "הוועד היהודי האמריקני", אכן הצליח להרגיז את מארחיו האמריקניים על-ידי הבעת העמדה הציונית הקלאסית של שלילת הגולה היהודית והטיעון שהיהדות יכולה להגשים את עצמה רק על-ידי עלייה לישראל והחיים בתוכה. כתגובה לפולמוס שהתעורר בעקבות הופעתו השנויה במחלוקת בארה"ב, פרסם א.ב. יהושע מאמר במוסף הארץ מ-12.5.2006, שבו הסתבך ללא תקנה בטיעונים הסותרים זה את זה בהתייחסו להוויה הישראלית על-ידי שימוש במושגים כגון "זהות יהודית בישראל", "אזרחות ישראלית" ו"זהות יהודית ישראלית". ובאותו עניין - מנקודת ראות אחרת: לאחר כינונה של ממשלת אולמרט בשנת 2006 נמשך הוויכוח הציבורי בשאלת מתן אזרחות לילדי העובדים הזרים, ויש ללא םפק גרעין של אמת בטענתו של אליהו ישי, מנהיג שס, שמהגרי העבודה הם סכנה חמורה לצביונה היהודי ולרוב היהודי של מדינת ישראל. יש בוודאי גם מן הצדק בטענות המתנחלים המייצגים את הפונדמנטליזם היהודי שקיים ב"ארץ ישראל" - "קיטוב בין יהודים" ו"ישראלים"! אכן הגיע הזמן שנבהיר את שלושת מושגי היסוד - יהדות, לאומיות ישראלית וציונות - ונתמודד ביושר עם המציאות החדשה הנוצרת בישראל: הולכת ומתגבשת היישות הלאומית ישראלית שמוצאה אומנם מריכוזי היהודים ברחבי העולם, אבל היא ללא ספק ישות לאומית בפני עצמה, העונה על הקריטריונים הבסיסיים של ההגדרה הסטאליניסטית המפורסמת של אומה: אומה היא שותפות של בני אדם, שנוצרה באורח היסטורי על יסוד שותפות הלשון, הטריטוריה, החיים הכלכליים, התרבות והמאפיינים הפסיכולוגיים (סטאלין, כתבים נבחרים, כרך 2DIETZ VERAG BERLIN 1950). (כותב שורות אלה מסתייג כמובן באופן מוחלט מסטאלין ומן הסטאליניזם על כל גילוייו, אבל מסתמך על תרומת הנעורים העיונית של האיש כשהיה עדיין סוציאל-דמוקרט מרקסיסטי צעיר.) כאמור, האומה הישראלית ההולכת ומתגבשת, היא קובץ אנושי בעל שותפות טריטוריאלית כלכלית, לשונית וניצני תרבות משותפים. ההיסטוריה של היישות הלאומית הזאת קצרה יחסית, ראשיתה בשנת 1882 עם עלייתם של אנשי ביל"ו וייסוד "מקווה ישראל". אבל לציבור זה, אומה של מהגרים ומתיישבים, יש ללא ספק קשר הדוק יותר להיסטוריה היהודית מאשר, למשל, זיקתם של היוונים המודרניים ליוון העתיקה, או של האיטלקים לתולדות האימפריה הרומית. וכך זה גם לגבי המורשת הלשונית של העולם העתיק, שעליה מתבססת הציוויליזציה המערבית: יוונית קלאסית, לטינית והעברית של התנ"ך. הדמיון בין היוונית הקלאסית והיוונית המודרנית הוא קלוש, מדובר למעשה בשתי שפות שונות. לטינית ואיטלקית קרובות יותר זו לזו, אבל בכל זאת מדובר בשתי שפות שונות (אגב - השפה הרומנית היא כיום השפה המדוברת שהכי קרובה ללטינית). לעומת זאת העברית המודרנית היא ללא ספק קרובה מאוד לעברית של התנ"ך - ובכל זאת, גם במקרה הזה מדובר בשתי שפות שונות, כשם שגם הגרמנית וההולנדית הן שפות קרובות מאוד אבל בהחלט שפות שונות! התנ"ך הוא ספר יסוד של התרבות הישראלית, שלמרבה הצער משמש כיום ככלי ביטוי מרכזי של הפונדמנטליזם היהודי. אבל התנ"ך על ספריו הפנימיים והחיצוניים הוא קודם כל אוצר בלום של התרבות העולמית, בדומה ליצירות של HOMER THE ILIADA AND ODYSSEY, אוVIRGIL AENEAS. מן הראוי שכל ישראלי יוכל להתנאות מיצירות מופת אלה, ולשם כך יש לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית! זאת משימה היסטורית של הבלשנים ואנשי הספרות של הדורות הבאים!!!

האומה הישראלית היא יצירתה של הציונות, תנועת התחייה ההתיישבותית היהודית שנוסדה בסוף המאה ה-19 על-ידי העיתונאי האוסטרי, ד"ר תאודור הרצל, וששמה לעצמה כמטרה "לפתור את השאלה היהודית" על-ידי "יסוד בית לאומי יהודי בפלשתינה". בניגוד לכישלון המוחץ של הקומוניזם, הציונות היא סיפור הצלחה. הניסיון האוטופי כביכול להחיות שפה מתה ולייסד מדינה של יהודים בפלשתינה, הצליח מעל למשוער, אבל לאו-דווקא בדיוק לפי הציפיות הציוניות! אומנם נוצרה ללא ספק ישות לאומית דוברת עברית ואפשר בהחלט לדבר על היווצרותו של עם ישראלי שברובו משתייך לדת היהודית, אבל עובדתית מדובר באומה של מהגרים ומתיישבים בדומה לאוסטרלים, לניו-זילנדים או לבורים מדרום-אפריקה, שמוצאה אומנם מריכוזי היהודים בעולם אך נבדלים מהם במידה רבה יותר מאשר האמריקנים, האוסטרלים, הקנדים והניו-זילנדים נבדלים מן האנגלים; כי לעמים אלה יש לפחות שפה משותפת - האנגלית ולעומת זאת, השפה העברית היא שפה זרה לרוב יהודי העולם. יש לציין שלאחר השואה וטבח מיליוני היהודים דוברי היידיש ממזרח-אירופה, החלק החילוני בקרב ריכוזי היהודים ברחבי העולם נמצא בתהליך מזורז של התבוללות, שמתבטא בין השאר באחוז גבוה של נישואי תערובת, כפי שהבחנו למשל בקרב יהודי ברית המועצות לשעבר וכפי שקיים כיום במידה רבה עוד יותר בקרב יהודי ארצות הברית. היהדות הדתית ברחבי העולם מפוזרת בקהילות רבות עם קשר רופף בלבד ביניהן, המפולגות לקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות, שההבדלים הדתיים ביניהן גדולים יותר מן ההבדלים שבין פרוטסטנטים וקתולים. השוני התרבותי שבין היהודים מאתיופיה, מתימן וממערב אירופה, גדול בהרבה מן ההבדלים שבין קתולים ספרדים וקתולים פולניים. אבל אסור להתעלם מן העובדה שרוב הישראלים לא יודעים להבדיל בין דת ללאומיות, ומגדירים את עצמם פשוט כיהודים ואת מדינתם כיהודית. אך לאחרונה מתחיל להתגלות תהליך של שינוי ערכי, במיוחד בקרב הדורות הצעירים הנולדים בארץ. למשל, בסיכום המחקרים בנושא הזהות היהודית-ישראלית במשך תקופה של כעשרים שנים, שנעשה על-ידי הד"ר יאיר אורן ואנשי הצוות שלו מסמינר הקיבוצים, התברר שבקרב הסטודנטים החילונים לא קיימת זיקה מיוחדת לעם היהודי ועל השואה יש להם רק מידע קלוש מספרים ומסרטים דוקומנטריים, והם מזדהים בעיקר עם מדינת ישראל ומלחמותיה. קיימת גם בישראל שורה שלמה של התארגנויות ואתרים באינטרנט הקוראים לעצמם "ישראלים", כמו למשל העמותה נגד ברית המילה או האגודה "אני ישראלי", המנסה בדרכים משפטיות להכריח את משרד הפנים לרשום את חבריהם כישראלים, כי הם רואים את עצמם כמשתייכים לאומה הישראלית, אבל השלטונות מסרבים מטעמים עקרוניים להסכים לדרישות אלה. להתאגדות זאת משתייכים מספר אישים בעלי מעמד ציבורי נכבד, כמו למשל שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני והפרופסורים עוזי אורנן ויהושע פורת, יגאל עילם, איתמר אבן זהר והסופר יהושע קנז.

הפוליטיקאים בישראל אוהבים להציג את עצמם כבעלי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". ואכן שכנותיה הערביות לא מצטיינות במיוחד דווקא כמדינות דמוקרטיות... וישראל היא ללא ספק דמוקרטית לגבי אזרחיה היהודיים ומעט פחות דמוקרטית לגבי אזרחיה הערבים-פלשתינים, ולגמרי לא דמוקרטית לגבי תושבי השטחים הכבושים הנתונים זה עשרות שנים במשטר צבאי חמור ומדכא. מבחינה פורמלית, מדינת ישראל בעלת סימני היכר של דמוקרטיה מערבית רגילה:

• קיימת הפרדה בין רשות מחוקקת המוציאה לפועל ומשפטית;

• ישנן מפלגות פוליטיות ופרלמנט נבחר;

• יש עיתונות חופשית.

אבל למדינת ישראל חסר תנאי יסוד לחברה דמוקרטית פתוחה אמיתית, מפני שלא קיימת בה הפרדה בין דת למדינה. המפלגות הדתיות בישראל אומנם נקראות "מפלגות", אך למעשה אלה ארגונים טוטליטאריים ללא מוסדות דמוקרטיים נבחרים, שבהם כל הסמכות בידי רבנים השולטים בהם באורח שרירותי ללא זכות ערעור. מפלגות אלה מייצגות רק מיעוט של הבוחרים ויש להן רק כרבע ממושבי הכנסת, אך עוצמתם הפוליטית גדולה בהרבה מכוחם האלקטורלי, וזאת מכמה סיבות:

• אין הפרדה פורמלית בישראל בין דת למדינה, ואין נישואים אזרחיים בישראל; השליטה במוסד הנישואים והגירושים נתונה בידי הרבנות;

• שליטת הרבנים במערכת החינוך על-ידי שרשרת שלמה של מוסדות חינוך, שבהם הם קולטים את ילדי העניים החיים בהם בתנאי פנימייה. בתי ספר אלה הם למעשה מוסדות מיסיונריים ועל-ידי כך הם מגדילים את קהל הבוחרים שלהם;

• הם משמשים כלשון המאזניים במשחק הפוליטי בין המפלגות הגדולות בכנסת;

• לרבנים השפעה גדולה בתקשורת.

כאמור, המפלגות הדתיות, המייצגות רק מיעוט בקרב המצביעים, נהנות מהשפעה משמעותית על החיים הציבוריים בישראל, אבל עדיין לא מספיק בשביל להפוך את המדינה למדינת הלכה, אבל מספיק בהחלט על-מנת למרמר את חיי החילוניים. מצד שני, גם הדתיים מלאי ביקורת על אופייה החילוני של המדינה. כך שמדינת ישראל היא מעין יצור כלאיים בין דמוקרטיה חילונית למדינת הלכה; אבל רוב החילונים וכל הדתיים מאוחדים בקונצנזוס שישראל "מדינה יהודית", שבה - בצורה זו או אחרת - יש להבטיח ליהודים זכויות יתר. אולם מעבר לסולידריות זאת, הנובעת מן העימות והסכסוך הלאומי המתמשך ההיסטורי עם הפלשתינים, החברה הישראלית מפולגת לשני מחנות מנוגדים: מצד אחד "הישראלים" החילונים השואפים לדגם של מדינת רווחה מערבית וזכויות אדם מובטחות כמו באוסטריה, בשוודיה או בהולנד; ומצד שני, "היהודים", כ-20%-30% של אוכלוסיית ישראל, הכוללת את היהודים החרדים והדתיים לאומיים, שחלקם חיים בהתנחלויות של השטחים הכבושים. ציבור זה מאורגן במסגרות כלכליות, חברתיות וצבאיות למחצה, סגורות וממושמעות תחת הנהגות אליטיסטיות רבניות נוקשות, שלעתים מסוכסכים ביניהם אבל מאוחדים נגד "הישראלים" החילונים ובשאיפתם להקים מדינת הלכה פונדמנטליסטית יהודית. כנגדם "הישראלים" החילונים הם מיעוט קטן של מקסימום 10%-15% אינדיבידואליסטים לא מאורגנים, בעיקר בני המעמד הבינוני-הנמוך והגבוה. "שאר" אוכלוסיית ישראל היהודית, של 60%-70% לפחות, נמצאת בשטח "האפור" של שני הקצוות הקיצוניים - החילוני והדתי. הם פחות או יותר בעלי אורח-חיים מערבי אבל "מסורתיים" ומתוסכלים מבחינת זהותם. הם נוטים לראות את עצמם כ"יהודים רעים" שאין להם מספיק כוח מוסרי לקיים את המצוות המחמירות של הדת היהודית. ה"חזקים" שבהם "חוזרים בתשובה" והופכים לדתיים קיצוניים שבקיצוניים. האחוז הגבוה של החילונים שצמים ביום הכיפורים ולא אוכלים חמץ בפסח, מוכיח חד-משמעית מגמה זו. "היהודים", ובמיוחד המתנחלים שביניהם, מכנים את "הישראלים" בבוז ובשנאה כ"גויים נימולים דוברי עברית" (בתלמוד נאמר שהגויים הם "בהמות בדמות בני אדם"). "היהודים" רואים ב"ישראלים" את המתייוונים החדשים ואת עצמם כצאצאי החשמונאים. הפונדמנטליסטים היהודים בישראל, בדומה לשאר הזרמים הפונדמנטליסטיים בעולם, חסרי תחושת זמן ולא קיימות אצלם מחיצות בין עבר, הווה ועתיד. לכינוי הגנאי "מתייוונים" זכו "הישראלים" בשל הניגוד הדתי-תרבותי שהיה קיים בעולם העתיק בין ירושלים ואתונה, בין הציוויליזציה היהודית וזו היוונית. במשך דורות המגזר הדתי בישראל היה מפולג בין היהודים הדתיים הלאומיים בעלי תפישה לאומית-משיחית הדוגלים ב"ארץ ישראל" השלמה, לבין היהודים האורתודוקסיים, החרדים המחמירים בקיום המצוות הדתיות ומסתייגים מן המדינה הציונית. יש לציין שבשנים האחרונות חל תהליך התקרבות בין שני הפלגים הדתיים; הדתיים הלאומיים מקפידים יותר בקיום המצוות בסגנון חרדי, והחרדים הופכים ללאומנים קיצוניים. מה שעדיין מפריד בין הפלגים הדתיים, הוא השירות הצבאי. אלפי צעירים חרדים, במקום לשרת בצבא, לומדים בישיבות. לא קיימים למעשה הבדלים פוליטיים משמעותיים בין שתי המפלגות הגדולות במגזר החילוני של ישראל, שבמשך שנות דור הטביעו את חותמם על החיים הפוליטיים בישראל - הליכוד "האזרחי" הלאומי ומפלגת העבודה "הסוציאל-דמוקרטית", ונבדלות זו מזו בעיקר ברקע ההיסטורי שלהן, ושתיהן שאפו במשך כל השנים לפשרות עם המפלגות הדתיות על-מנת להשיג רוב פרלמנטרי לצורך שלטונן. בנובמבר 2005 הוקמה מפלגת קדימה מפורשי שתי המפלגות. בבחירות האחרונות לכנסת ה-18 ב-11 בנובמבר 2009, זכתה מפלגה חדשה זו למספר הרב ביותר של קולות אבל נשארה באופוזיציה. פוליטית, אין הבדל משמעותי בין קדימה, הליכוד והעבודה; שלוש המפלגות תומכות בעיקרון של "מדינה יהודית דמוקרטית"; אבל העיקרון הזה פסול, מכיוון שאין להגדיר מדינה לפי דת, כי מדינה כזאת אינה יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה כפי שנדרש במשטר דמוקרטי. כידוע, קיימות מספר דתות מונותואיסטיות: הדת היהודית, הדת הנוצרית והדת המוסלמית. כשם שפסול, מטעמים מובנים, להגדיר איזושהי מדינה מוסלמית או נוצרית, כך גם פסול להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית. צרפת היא מדינה צרפתית של כל תושביה וגרמניה היא מדינה גרמנית של כל תושביה, וגם מדינת ישראל היא מדינה ישראלית של כל תושביה. במדינת ישראל התגבש עם חדש - העם הישראלי, שמוצאו, ברובו, אבל לא כולו, מריכוזי היהודים ברחבי העולם.