הכתובת "בוגד" על בית הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר)
אביחי מנדלבליט, דורשת - מעבר לזעזוע - הבנה של ההיגיון מאחורי דחיית כל ביקורת בישראל העכשווית. רודפי ה"בוגדים" אינם אוהבים דקויות, אבל קו הטיעון שלהם יודע לנגן על נקודות רגישות. מדובר בעצם בתמיכה במדיניות של ניהול סיכונים באפס סיכונים. מדיניות המנוסחת בצורה שקשה למיינסטרים הישראלי לסרב לה: מה אתם מעדיפים, שחייל שחש בסכנת חיים, וצריך להחליט תוך שניות מה לעשות, ישלם בחייו בשל היסוס, או שכמה מאנשי האויב ימותו?
כשמציגים את הדברים כך, מדובר בדילמה אכזרית, שבמסגרתה החייל הבודד צריך לבחור להרוג ולפגוע, וכך למנוע סיכון לחייו בעת קרב, תחת לחץ קשה. לפיכך, כל מי שדורש עמידה בקודים מוסריים בעת פעילות צבאית, או אפילו מבקש לחקור מה קרה, נתפש וממוסגר כהורג או כמסכן חיילים. זאת, כמובן, הצגה דמגוגית: מרבית המקרים שלגביהם מועמדים חיילים וקצינים לדין לא קשורים לדילמה הזו, חייהם לא היו בסכנה ברורה ומיידית, ופעולותיהם לא היו תגובה לסכנה כזו.
כך, גם במקרה שזיכה את הפצ"ר בתואר בוגד: חיילי גבעתי הכריחו ילד פלסטיני בן 9 לפתוח תיקים החשודים כממולכדים, בעת השתלטות יזומה על בניין. בכתב האישום נטען כי הילד פתח מספר תיקים, וכאשר הביע חשש לפתוח תיק נוסף, ירה חייל גבעתי בתיק. החלופות הפשוטות של ירי, ובוודאי אמצעים מתוחכמים יותר, יכלו, והיו צריכים להיות, זמינים לחיילים הרבה יותר מהימור על חייו של ילד בן 9. אבל החיילים העדיפו את הילד, וחמור מכך: מפקדיהם יצרו מצב מקומם, שבו האמצעי הזמין ביותר לחיילים לניטרול "חפץ חשוד" הוא ילד בן 9. אבל אם להאמין למשוואה של "ציידי הבוגדים", החיילים הללו היו בסכנת חיים מיידית, ורק קורבן אדם קטן - רק סיכון חייו, גופו ונפשו - הוא שהצילם.
בנוסף, ישנה אמירה פופולרית עוד פחות: גם לו היו החיילים במידה מסוימת של סיכון, הרי שניהול סיכונים מחושב הוא חלק מדמוקרטיה תקינה. אם בוחרים במדיניות של אפס סיכונים, הכי קל זה, למשל, להרשיע אדם החשוד ברצח, באונס או בפדופיליה, על סמך החשד בלבד. וכי אתם הייתם רוצים לגור ליד אדם כזה? - היו שואלים המתלהמים. כשהופכים סיכון לקנה המידה היחיד להצדקת פעולות, אפשר גם להטיל עוצר על שכונה שיצאו ממנה הרבה עבריינים, הכל בשם מדיניות ה"ביטחון מעל הכל". אבל זו לא דמוקרטיה. מה עוד שזו מדיניות רוויית סיכונים: כל אדם חף מפשע שייקלע בטעות לסיטואציה מחשידה, יהרסו חייו.
המילה "בוגד" זולה היום, משום שמשמעותה היא שאתה מפריע למדיניות אפס הסיכונים, ולכן יוצר סיכון. והרי מי אוהב אנשים שיוצרים סיכון?! בתוך כך נשכחת העובדה, כמובן, שמדיניות אפס הסיכונים מסוכנת ביותר: היא מגדילה את מספר הנפגעים הלא מעורבים, ולכן את מעגל האיבה; היא מצרפת עוד כוחות לשוחרי הרעה של ישראל; היא משניאה את ישראל בעולם, מטשטשת את שייכותה לעולם הדמוקרטי והחופשי, וכך מגבירה את בידודה ופוגעת במעמדה האסטרטגי. מדיניות אפס הסיכונים, כשמה לא כן היא, עלולה להוביל אותנו למלחמה מול מאות מיליוני מוסלמים, כשכרגע רק למעטים מהם יש מוטיבציה לפעולה.
אבל מעל לכל, מדיניות אפס הסיכונים היא מאה אחוז סיכון לדמוקרטיה. בכל זאת, היא מוצגת כגאולה לצרותינו, ואגב כך עקרונות רבים של זכויות אדם עוברים מיתוג מחדש ומוצגים כמסכני, ולכן כאויבי, העם. את מי כל זה משרת? את מי שנוח להם להאמין שהסכסוך שבו אנו נמצאים חסר פתרון, ולכן כדוחה כל עיקרון מוסרי; את מי שנוח להם כי זכויות אדם - ולא דיכוי ואפליה - יוצגו כגורם העיקרי לאיומים עלינו.
