חוק משאל העם שהתקבל לאחרונה הוא סיבה טובה לפתוח את נושא הקונצנזוס מחדש. מה שמכונה בישראל "כיבוש" או "החזקת השטחים", איננו חוק טבע א-פוליטי שלא זקוק לבירור ודיון. ובכל זאת, לגביו לא בחרו חברי הכנסת לקיים משאל עם. מצב עניינים זה נתפש כמובן מאליו. אבל לא רק שמדובר בעניין פוליטי, מדובר גם בתהליך, ולא בסטאטוס קוו: תהליך המוביל להפיכה משטרית בישראל, עניין פעוט שבהחלט ראוי לקיים לגביו משאל עם.
השצף קצף נגד מחרימי אריאל, והנורמליזציה שביקשו ח"כים, שרים וראש ממשלה לעשות לעיר בעומק הגדה המערבית, מעידים שישראל מספחת דה-פאקטו - גם אם לא דה-יורה - את השטחים, או לפחות חלקים מהם. חלקים אלו, כמו במקרה אריאל, נמצאים בעומק השטחים, וכך מנציחים משטר אפליה ממוסד ואנטי דמוקרטי במובהק: יהודים בעלי אזרחות נעלה, לעומת פלסטינים נתינים תחת משטר צבאי, או בתאי-שטח מקוטעים - מעין שמורות טריטוריאליות - שלא יכולות לספק ריבונות סבירה.
התהליך הזה מתקדם כל הזמן: התפתחות המוסד האקדמי באריאל והכרה הולכת וגדלה בו, פיתוח התשתיות, בנייה מאסיבית בשטחים - כל אלו הם גלגלי תהליך הסיפוח-בפועל. במצב עניינים כזה יתברר כי בישראל יש משטר דמוקרטי רק בחלק משטחה, בגבולות 67' (וגם הוא סובל מבעיות קשות), ואילו בחצר האחורית שלה מתקבע לו משטר אפליה פר-אקסלנס.
שינוי משטרי זה אף פעם לא הובא לבחירה באופן ברור וחותך. היה זה תהליך זוחל, מורכב חלקים-חלקים בשיטת הסלאמי הידועה, וכך הוסוו היטב מעיני הציבור המשמעויות וההשלכות רחוקות הטווח של התהליך. המיסגור של הכיבוש כשינוי משטרי - בקושי זכה לחשיפה בכלי התקשורת המרכזיים. מכאן ההיגיון בכינוי התהליך כהפיכה - או שמא הפיכה רכה, הפיכת קטיפה - שנעשתה בישראל בניגוד למגילת העצמאות, ומבלי לשאול את אזרחיה בדבר תמיכתם בתוצר הסופי של תהליך ההתנחלות.
ישראל מודאגת מהדה-לגיטימציה המופנית כלפיה בעולם. מכוני המחקר העוסקים באיום, לא טורחים לשקלל את העובדה הבלתי מעורערת, כי מזה עשרות שנים ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם המקיימת משטר אפליה ממוסד ומוצהר. כדי לסבר את האוזן, אפילו הכורדים הם אזרחים טורקיים, גם אם אזרחים סוג ב', בדומה לפלסטינים אזרחי ישראל. אבל בשטחים, בתחומי משטר האפליה, הפלסטינים הם נתינים של משטר צבאי, או אזרחים של רשות חצי-וירטואלית במכלאות ריבונות קטנות ומפוזרות. משטר ייחודי זה מתקיים עשרות שנים, והוא גורם כל-כך משמעותי שהתעלמות ממנו, כשמדברים על איום הדה-לגיטימציה, הופכת למתמיהה במיוחד.
גם נזקיו הביטחוניים של משטר אפליה זה רבים. הוא זרז חזק לגיוס תומכים רעיוניים לפונדמנטליזם האיסלאמי, הוא מרחיק אהדה לישראל בדעת הקהל המערבית, הוא מקשה על ישראל לקיים שותפויות ביטחוניות, והוא מחליש - בטווח הרחוק - את מערכת הבריתות שלה עם העולם החופשי. חשוב מכל, משטר זה הוא הגיס הטוב ביותר של טרוריסטים. די להשוות את כמות ורציפות פיגועי הטרור באירופה ובארה"ב - שם מתגוררים ערבים מוסלמים, וגם פלסטינים רבים, שסובלים לרוב מאפליה אזרחית - לשיעור פיגועי הטרור שיצאו מהשטחים, שם סובלים הפלסטינים מאפליה ממוסדת וממשטר צבאי. גם לאחר שמשקללים את גודל האוכלוסיה, הפערים הם עצומים. הם מראים כי משטר האפליה הוא התורם העיקרי, גם אם לא הבלבדי, לטרור.
העובדה שהעולם מתקשה להכיר במשטר האפליה בשטחים, מובילה ישראלים רבים לחששות ולתחושה של בידוד בינלאומי. סכנותיו הביטחניות של משטר זה מושתקות, אבל מעוררות פחד מתמיד בישראל, וכאב אדיר בקרב מי שאיבדו את יקיריהם לטרור. אבל משטר האפליה בשטחים נשאר בעינו, כחוק טבע, כסטאטוס-קוו שאין מה לשאול לגביו את העם, מטוב ועד רע. אולי נפעיל משאל עם גם על הכיבוש?
