לאורך כל השנים שיננו המנהלים של מינהל מקרקעי ישראל לפקידים הכפופים להם את הכלל החשוב ביותר, שלפיו הקרקע היא מוצר מתכלה. מי שגורם לכך, הוא החוכר, שדורש עוד ועוד קרקע, ולכן יש לעשות הרבה על-מנת לשמר את הקרקע ולא לבזבזה על "גחמות" של חוכרים. במסדרונות המינהל התהלכה אווירה של חשדנות כלפי פקידים שגילו יד רכה אל האזרח. אחד מסוגי המיסים המפחידים במדינה היה המס שנקרא
"דמי הסכמה". הוא היה גבוה, הוא מנע מחוכרים להתנייד לפי מקום העבודה, או לפי גודל המשפחה. המניהל קיבל הנחיות ממשרד האוצר, בדבר ההכנסות המשוערות שעל המינהל להכניס לקופת המדינה. הכלים היו: דמי חכירה ראשוניים עם הקצאת הקרקע, דמי חכירה שנתיים, וכמובן דמי ההסכמה. האחרון היה בעצם מס עצום שהוטל על כל מי שמכר דירה, ולא הייתה כל הבנה לכך שמוכר דירה בעקיפין מסייע למשק המדינה כי הוא הופך לאזרח יעיל יותר, בכך שהוא משפר את תנאי מגוריו, או מתקרב יותר למקום עבודתו. פקיד שגילה את אוזנו של חוכר, שהוא, כחוכר ואב שכול, זכאי להנחה בדמי הסכמה, ננזף קשות, ומאז הפקיד נחשד כמי שאינו נאמן למקום העבודה.
אחד הכלים הקשוחים והנוראים בהם השתמש המינהל היה
המכרז. המינהל קפץ ידיו בהקצאת קרקע לבנייה, וכאשר סוף-סוף פורסם מכרז, הקבלנים הרעבים לקרקע הציעו מחירים עצומים כדי לזכות בפיסת קרקע לבנייה, כך עלו והאמירו המחירים. מעמדו של שמאי המינהל היה רם, הוא היה קלגס אמיתי ביחסו לחוכר, אזרח המדינה שנאלץ להיתקל בחומות המינהל ובסוהריו הקשוחים, היה חסר כל יכולת להיאבק; שהרי המכרז הוא כלי מוכר וידוע, וכל המרבה במחיר הרי זה זוכה בקרקע, ואיש לא ערער על זכותו של המינהל לסחור בקרקע, כמו רוכל בשוק, ולא חשוב ים ההיבטים המדיניים, הלאומיים, הסוציאליים.
המינהל גילה דו-פרצופיות כלפי הקרקע שבידיו אל מול הקרקע שבידי החוכר. ולהלן דוגמה: המינהל איים על מושב להמשיך ולעבד קרקע, אפילו אם אין העיבוד רווחי יותר, או להחזירה למינהל ללא תמורה כלשהי, שכן כך כתוב בחוזה החכירה: אתה החוכר מקבל קרקע ל-3 שנים בלבד, אך אם אתה כחוכר מפסיק לגדל גידול כלשהו על הקרקע, אתה מאבד את זכות החכירה והקרקע חוזרת למינהל, ללא תמורה. כך אילץ המינהל אגודות של מושבים להחזיר למינהל קרקע, תמורת מעות, שכן ערך הקרקע החקלאית בספריו של המינהל נמוך מאוד.
במושב אחד, המינהל נטל מהמושב 180 דונם חקלאיים, והמינהל קצב לקרקע מחיר: 60,000 שקל לדונם. המושב נאלץ להסכים. אותו מושב ביצע הרחבה, קרי - הקמה של שכונת מגורים לבני המושב, בחלקות של 500 מ"ר לבן של חוכר. המינהל שזה עתה רכש מהחוכרים קרקע בשווי של 30,000 שקל לחצי דונם, "מכר", קרי - "החכיר" את הקרקע לתושב של אותו המושב בסכום של 450,000 שקל, כדי שחוכר זה יבנה עליו בית לבנו. יכולת לחשוב על תוספת הנהוגה במסחר של 15% רווח למינהל, או אולי 30%, או אפילו 50% רווח, בהשוואה למחיר שהמינהל רכש מהחוכר. אבל לא! המינהל החכיר את הקרקע, שעתה ייעודה שונה, והיא כבר קרקע לבנייה, בהעלאת מחיר של 1500%! כן, מ-30,000 שקל שהמינהל קנה מהחוכר, לסך של 450,000 שקל שהמינהל מכר לאותו חוכר, את אותה קרקע (אגב, אלה הם מחירים של שנת 2005, היום מחירה של 500 מ"ר קרקע במושב בדרום-מרכז הארץ הוא 1,100,000 שקל!).
המינהל קורא לזה שינוי ייעוד, ואין במדינה מי שיצפצף ויתרעם וימחה, ויפעל פעולה כלשהי. ההפך! למינהל קם לוחם אמיץ מאוד, פופוליסט בחסד, הלא הוא רן כהן, חבר כנסת מטעם מרצ, שמצא כי לב הרעה האי-שוויונית במדינת ישראל כלפי המגזרים החלשים, קרי - עדות המזרח, הם החקלאים במושבים שגזלו את אדמת המדינה. שכחו לחקלאים כי הם יושבים על הקרקע תמורת תשלום מלא, היו גם כאלה שקנו אדמות מהקק"ל, והקק"ל שכנע אותם, מטעמים לאומיים, כי כדאי לרשום את הקרקע על שם הקק"ל, כדי למנוע נפילתה, חס וחלילה, בידי ערבים, או הבריטים, והחוכרים האמינו; אחר-כך נשכח עניין הקנייה, ולחוכרים האלה המינהל התייחס מאוחר יותר כחמסנים שיושבים על קרקע-מדינה בחינם.
תמיכה גורפת קיבל ח"כ רן כהן מגוף תמהוני שקם למדינה: "הקשת הדמוקרטית המזרחית" (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא בעצמו מזרחי). אלה שמו להם למטרה להיאבק למען זכויותיהם של אזרחים מעדות המזרח, ומישהו שיקר להם באמרו להם כי המושבניקים הם האשכנזים שקיבלו מתנות מהמדינה בצורת קרקעות רבות מאוד. אותם אקדמאים של ארגון "הקשת" לא ביקרו במושבים; אילו ביקרו, היו מוצאים כי מרבית המשקים בארץ מוחזקים בידי ישראלים מעדות המזרח, אבל אל תתנו לאקדמאים את ח"כ רן כהן, לבלבל אותם עם העובדות.
וראה זה פלא: אפילו בית המשפט העליון התרשם מאוד, ואסר על המינהל לעשות עסקות עם החקלאים, אלא אם כן החקלאים יואילו בטובם לוותר על הקרקעות ללא תמורה. החקלאים כמובן מסרבים, ונוצר מצב מאוד-מאוד משונה ובלתי תכליתי: ישנם עשרות אלפי דונמים של קרקע חקלאית, בלתי מעובדת, שמשוועת למי שיבוא וישנה לה את הייעוד. קרקעות אלה מצויות בחצר האחורית של כל משק חקלאי, הן ברובן אינן מעובדות, כי היום ידוע שאין זה משתלם לעבד קרקע של דונם ליד הבית, בתנאים של היום. לפיכך, הקרקעות האלה נטושות, ללא עיבוד וללא שימוש אחר. מדובר בכ-250 מושבים בארץ, בכל מושב כ-100 עד 150 משקים, ולצד כל מושב נמצאים כ-15 דונם, שפעם שימשו לחקלאות, ואילו כיום אין אפשרות מעשית להתפרנס מהן. המינהל מבקש לקבל את הקרקע הזאת בחינם, החקלאי מסרב לוותר על הקרקע המוחזקת בידיו לא רק 60 שנה, אלא אפילו יותר, עוד מלפני קום המדינה. אבסורד? בהחלט, אבל הפעם זהו אבסורד עם חותמת כשרות של בית המשפט העליון.
במינהל יושבים קציני צבא לשעבר, המינהל היה כל השנים החממה הכי טובה עבור צה"ל, כדי להצניח לשם את קציניו הפורשים בגיל מוקדם מאוד לפנסיה. הכי קל היה להצניחם במינהל. למה? לעבוד בממ"י לא נצרכה כל הכשרה או השכלה: כי בארץ אין פקולטה לקרקעות, וכל קצין ללא השכלה יתי ויתקבל כמנהל, והאנרכיה חוגגת, הפעילות של המינהל נעשתה איטית יותר ויותר, התורים השתרכו. למה? כי באין מקצוע שנקרא 'קרקענות', הפקידים לא יכולים היו לטפל בחומר הזה, שרק עורכי דין מסוגלים להתמודד איתו, ועל כן תיק שצריך לטפל בו נזנח על שולחן הפקיד, כי המנהל לא יכול לתת לפקיד מענה ופתרון, כי המנהל עצמו אינו יודע, הוא הרי רק לא מזמן הגיע מצה"ל, וכבר מינו אותו למנהל על חומר בלתי מוכר לו לחלוטין.