לפני שבעים שנה, ראינו יחד במסע לפולין, שהעולם השתגע. שהמוח האנושי מסוגל לייצר ולהפוך את עצמו גם למכונות רצח של מיליוני בני אדם. והוא מסוגל, חלילה, לחזור ולהשתגע גם היום. המסע הזה הביא אותי לשאלה, מה אנחנו, כל אחד ממקומו ויכולתו - צריכים ויכולים לעשות, כדי למנוע זאת, בתוך חברה בריאה, מתקדמת ואנושית.
חוויית פולין אתכם, הִפְגִישָׁה אותי כאדם, כאבא וכאזרח ישראלי, עם מחשבות ורגשות שונים. שתי נקודות מפגש מילאו את מחשבותי ורגשותי במיוחד. אבי קורניאנסקי, אבא של רון, שהיה איתנו במסע - היה בן 17, בגילכם, כשאביו, הסבא של רון נפטר. אותו סבא של רון, היה עצמו בן 17, מְפָנֵה גופות של יהודים ממישרפות התנורים, אל בורות המוות באושוויץ.
אבא של רון היה שם איתנו, כדי לספר ולהיפגש עם חיי הזוועה של אביו, כשהיה בגילכם. עולם אחר לגמרי, מהעולם הנורמלי, הישראלי, שלכם עכשיו: הזכות להיות עם חופשי בארצנו, ממש כמו במילות ההמנון שלנו.
חוויית פולין האישית המשפחתית שלי, הייתה אחרת. אמי, זכרונה לברכה, נמלטה בת 15 מהשואה באוסטריה. היא עלתה לארץ והתחתנה עם אבי, כעבור ארבע שנים בלבד. בעיצומה של מלחמת העולם. באותה שנה, לפני כשבעים שנה, הוברחו לארץ ילדים יתומים ניצולים, שהוריהם ובני משפחתם ניספו בשואה, בפולין. הורי זכרונם לברכה, הסבא והסבתא של אורנתן - רק התחתנו ומיד אימצו את הילד איציק בן השבע, מפולין.
איציק לא ידע אז מילה אחת בעברית ואיבד את אמונו בבני אדם ובעולם. מאז הוא הקים משפחה לתפארת עם ילדים ונכדים, שהבכור בהם כבר משוחרר מצה"ל. אני עצמי נולדתי 17 שנים אחריו, כמו 17 השנים שמבדילות בינו לבין אבי. כמו גילכם היום, בשנת הח"י לחייכם. איציק, הילד שניצל מהשואה בפולין, ע"י הורי בישראל, הוא אחי הגדול.
כל הסיפור הזה והמסע הזה אתכם, מלמדים אותי, שגורל החיים היהודי שלנו תמיד יכול להתהפך. כמה מסוכן ומהר אפשר לשכוח.
מדינת ישראל קמה, במלחמת העצמאות שלנו, שלוש שנים בלבד, אחרי תום הזוועות במלחמת העולם והשואה באירופה. מאז, לפני יותר מ-60 שנה, עברה המדינה שלנו מאבקי קיום, מלחמות ומחלוקות קשים. חלקם כבר נזנחו ונשכחו ואסור לנו שיהפכו לגלי אבנים נשכחים, גם כאן - ובמיוחד כאן בארץ. חשוב להכיר אותם, לבקר בהם, ללמוד אותם, לדעת אותם. לראות את היופי, להנות ממנו - ולהעריך את מחיר החיים שלהם. כי אם לא נדע - לא נישאר מחוברים לארץ הזאת.
זהו, אולי, הלקח העיקרי מהמסע אתכם לפולין: הידיעה שלא מחכים לנו בשום מקום אחר. יהודים משכילים או נבערים מדעת. יהודים חילוניים, דתיים או חרדים. יהודים באשר אנחנו. הידיעה שהמשך הזיכרון והחיים ולקח השואה - שייכים לכאן ורק לכאן. למדינת ישראל, שצריכה לשמור על עצמה - גם מפני עצמה בחברה מתוקנת- ועל
כבוד כל אזרחיה. שנדע לשמור על עצמנו וגם על האדם שבנו, שנברא בצלם אלוהים. לזכור שלכל איש יש שֵׁם. גם שָׁם בפולין - וגם כאן.
לפני סיום, פיסקה שלא נאמרה בערב הסיכום: המסע לפולין מחייב עוד שאלות כבדות משקל רבות למימסד החינוכי בישראל: האם צריך לנסוע עד שם כדי ללמוד ולהבין מה קרה בשואה באירופה? האם תלמידי י"ב הינם בני הגיל המתאים לכך? האם ההורים המחוייבים לתשלומי כסף מופרזים מסוגלים לעמוד בכך? האם אין כאן סלקצייה כלכלית לאלה שרוצים ואינם מסוגלים לנסוע?
ולסיום, במילים הכי פשוטות והכי ישראליות של היום: אתם אחל'ה של חבר'ה - והיה נעים וחשוב מאד להיות אתכם שם. ועכשיו, נמשיך לחשוב ביחד ולחוד מהן המסקנות שלנו, מהי הביקורת שלנו? לאן אנחנו לוקחים את פולין של פעם - הלאה אלינו, לישראל של היום ושל מחר.
