כמי שצפה שלושה ימים רצופים בשידורים מאסון הכרמל, וכמי שלמד ויודע מה זה תקשורת פוליטית, לא יכולתי לפספס את החיפוש המתמיד של הכתבים אחרי האויב הערבי הנפקד. לפי תורת הביטחון, מאז קום המדינה ועד היום, שלטה בתרבות הפוליטית הישראלית התפישה שהערבים הם האויב היחיד, אלה שבתוך המדינה ואלה שבמדינות השכנות.
עיקרי התורה מאז ועד היום היו: ישראל נמצאת בסכנת קיום. ביטחון, על כן, הוא הגנת הקיום. ישראל היא אומה במצוקה קיומית הנמצאת במאבק מתמיד על הישרדותה. היסוד הפסיכולוגי של התפישה של הציבור הישראלי הוא יסוד חזק. לנוכח חוסר היציבות הביטחונית, הצורך בביטחון אישי, המרכזי בחיי הפרט וגם לקיומה של מדינה, משקף את היחס לביטחון כאל מוצר בסיסי שעל המדינה לספק. חובת הגיוס הנהוגה במדינה מקטלגת חלק ניכר מאזרחיה כחיילים, בעבר, בהווה או בעתיד. החוויה הצבאית שמשותפת לאזרחים כה רבים מעניקה לחברה הישראלית מאפיינים ייחודיים של רשתות חברתיות, של שפה, של אתוסים ושל מיתוסים. שירות החובה מדגיש את האיום הביטחוני, ומכניס אותו לבתיהן של מרבית המשפחות, גם אם הן רחוקות מקו העימות.
על אף התנודות בעמדות הציבוריות בעניין חשיבותו של נושא הביטחון, הפוליטיקה המפלגתית בישראל מציבה נושא זה במרכז. ציר ימין-שמאל מסודר בעיקר על-פי הנושא הביטחוני-מדיני. בנוסף לממד הפסיכולוגי ולהיסטוריה, גם המבנה הפוליטי והמבנה המשפטי משפיעים לא במעט על המציאות. תפישת האיום המתמיד מתבטאת לא רק בחלוקת העוגה התקציבית, אלא גם בספר החוקים של המדינה: על פיו, במדינה שורר מצב חירום (סעיף 38 לחוק יסוד הממשלה). אישור חוזר ונשנה של מצב החירום מותיר בידי השלטונות סמכויות רבות, ובהן הסמכות להגביל את חופש הפרט.
האסון הלאומי בכרמל היה
האסון האזרחי הראשון, אסון שמאפייניו לא היו ביטחוניים. לכן, הוא זעזע את התפישה והתרבות הפוליטית שאמורה הייתה להצביע על האויב. הבלבול ניכר בקרב השדרנים, שנאלצו להשתמש במושגים אזרחיים יותר כדי להצביע על אויב פנימי. ראש הממשלה, שזכה לתשבחות על גיוס העזרה, הבחין ראשון בשינוי. על כך מגיע לו אשראי תקשורתי, אך קשה לפטור אותו מאחריות. במבוכת הכתבים בלטה כתבת צעירה בערוץ 10, שהתעקשה לסיים כל הופעה שלה בדיווח על גל הצתות בעשרים מוקדים, כאילו שאנחנו במלחמה, והצטרפה לתזמורת של סגן השר
איוב קרא, שהכריז שמדובר באירוע לאומני. כתבים אחרים קפצו על תפיסת הקטינים הדרוזים בדליית אל-כרמל ובעוספייה, ומזל שהשופט כתב בהחלטה שלו לשחרר אותם: "לא ייתכן כי אסון גדול כזה נזרוק על הכתפיים הצרות של שני הקטינים". אחרת, האויבים המשניים האלה היו תופסים את מקומו של האויב הנפקד.
בכל מקום בישראל יש ילדים שמשחקים באש, לא רק שני הקטינים מהכרמל. אם לא היו בין ההרוגים באסון גם חמישה דרוזים, האויב הערבי הנפקד הפעם היה יכול להיות אנחנו, הדרוזים. ולמה לא? אומנם אנחנו מבודלים מהערבים, אך בסופו של דבר אנחנו לא יהודים.
למה ביישובים כמו דליית אל-כרמל ועוספייה לא קיימים מנגנונים אזרחיים לתפארת המדינה הזו, שיכולים לענות על שריפה קטנה בהתחלתה? רק משום שאלו הם ישובים לא-יהודיים, שלא זכאים לציוד. האסון הזה חשף לראשונה את חולשתה של החברה האזרחית בישראל. האסון הזה חשף גם מבט אחר לעבר השכנים האויבים שלנו, כאשר נזקקנו לעזרה אזרחית. אחרי יותר משישים שנה, אולי הגיע הזמן לשנות את התורה הביטחונית, ולחזק לצדה תפישה אזרחית שאומרת שהשכנים שלנו הם בני הברית האמיתיים שלנו, וסוף-סוף נהיה חלק טבעי בחורשה הגדולה של המזרח התיכון.
