כתב פעם פילוסוף צרפתי בשם ז'אן אמרי, במסה מרתקת בשם "מעבר לאשמה ולכפרה" כי "צריך שתהא לך מולדת, כדי שלא תזדקק לה". וכוונתו בכך הייתה, כי "מולדת" היא בראש ובראשונה רשת ביטחון המאפשרת לאדם בתוכה לחיות את חייו באופן חופשי עד כדי כך, שיהיה לו אפילו את המותרות לשכוח שבכלל קיימת אופציה אחרת. אופציה של היעדר מולדת, של היעדר זכות, של היעדר זהות. אדם במולדתו, באופן פרדוקסאלי, יכול להרגיש איש העולם הגדול יותר מבכל מקום אחר. א"ד גורדון התבטא באופן דומה באחד מכתביו: "היהודים זקוקים למדינה כדי לא לעסוק ביהדותם כל הזמן".
62 שנים אחר תקומתה של מדינת ישראל, אנו עומדים בנקודות אלו לחלוטין. יש לנו מולדת, והחברה בה חשה יציבה מספיק כדי שתוכל לנטוש את מחשבותיה הטורדניות בשוני היחסי שלה (היהדות), וכולנו חופשיים לפתח כאוות נפשנו תרבות מערבית בה נרגיש חלק אינטגרלי מהעולם הגדול.
המדינה יציבה עד כדי כך, שהחברה הישראלית אף יצרה "תרבות-עידוד" של ביקורת עצמית חריפה, ובאקדמיה הישראלית מלמדים רוב ברור של הוגים הפוסלים לחלוטין את עיקרון הלאומיות. הציונות עצמה הפכה להיות מושג שנתקל בחשדנות מיידית (ובמדינה שהציונות עצמה הולידה ממש!). אכן הוגשמה התפישה כי "צריך שתהא לך מדינה כדי לא להזדקק לה".
ובכל זאת... את המשפט של ז'אן אמרי לא נוכל לאמץ בישראל באופן גורף. החברה הישראלית לא תוכל לשמור על צביונה הייחודי כמדינה יהודית ודמוקרטית, ללא שמירה רצופה על הקשר הערכי והמוסרי שלה עם המפעל הציוני ועם האמונה בצדקת דרכו. שיבתו של העם היהודי למולדתו ההיסטורית היא פלא עצום ונכס תרבותי המהווה רנסנס במלוא מובן המילה. אומנם איננו צרכים לברך את המדינה יום ביומו ולסגוד לה, אבל להבדיל ממדינות מערביות אחרות, ישראל נמצאת תחת אתגרים המאיימים על קיומה, בדרך קבע מבית ומחוץ, וכדי להתמודד עימם לא יעזור כסף, צבא חזק ונשק וגם לא פטנטים משוכללים, אלא תעזור בהרבה יותר להישרדותנו כאן, מודעות תרבותית וערכית לחיינו בארץ ישראל. תעזור הוקרה והבנה לחלקנו המהותי כפרטים וכקולקטיב, בשיבתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ אבותיו.
אם נרצה או לא, אנחנו שחקנים משמעותיים במפעל הציוני רק בשל העובדה שנולדנו בארץ ישראל, ומובן שיש לנו את היכולת לקחת אפילו חלק משמעותי אפילו יותר מתוך ערבות הדדית ואהבת הארץ. גורלנו בידינו. גורל מולדתנו וגורל עמנו. אין לנו את המותרות לשכוח זאת אף לרגע קט...
