הם מחכים לך בכל מקום אליו את הולכת. בקולנוע, בתיאטרון, ברכבת, באוניברסיטה. את סוגרת מאחורייך את דלת שירותי הנשים, והנה הם שם, דורשים ממך: אל תשתקי. תתלונני, תצעקי, אל תרגישי אשמה. הסטיקרים של מרכזי הסיוע מחפשים אותך וקוראים לך לחפש אותם.
והנה מה שהם לא אומרים לך: תברחי, תתחמקי, תסרבי, תתפטרי. שלמי את המחיר ואל תאנסי. את זה אסור לומר. הארגונים המאוד חשובים האלה, כמו גם כל מערך הסיוע הנפשי הראוי להערכה ולכבוד, מכינים אותך לקרב של היום שאחרי, ולא אומרים מילה על מה לעשות בזמן אמת. זה אסור. זה לא תקין. איזה חוק תקינות אבסורדי קובע שאם שואלים אותך למה לא ברחת, בעצם מאשימים אותך באונס. שטות איומה. זכותה של אישה להיות במצב אינטימי עם גבר, ועדיין להציב לו גבולות. ולגבר אסור בשום פנים ואופן לקחת בכוח, ולא משנה מה הנסיבות. אבל מרוב תקינות פוליטית, בהפוך על הפוך, הם בעצם אומרים לך: אין מה לעשות, תאנסי ואחר כך תתלונני.
אז בואי אני אגיד לך, כאישה אל אישה: אם מישהו קורא לך לעלות לחדר שלו במלון בתירוץ עלוב, אל תעלי. בטח לא אם חודשיים לפני כן הוא אנס אותך. ואם כבר עלית והוא פתח לך את הדלת בלי מכנסיים, אל תיכנסי. תברחי. מהר. לא, זה שנכנסת לחדר לא עושה אותו פחות אשם במה שקרה אחר כך. אבל מה זה עוזר לך עכשיו להיות צודקת?
כן, אני יודעת. הוא חשוב, והוא סמכותי, ומי את בכלל? את קטנה ומבולבלת, לא רוצה לצאת מטומטמת, וגם אין לך הוכחות רק פרפר מציק בבטן שאומר לך שמשהו פה לא בסדר. אולי. לא בטוח. אבל כך נראה. הפרפר הזה שמסתובב לך בלי מנוחה בבטן הוא ההוכחה. את לא צריכה יותר מזה. נכון, ייתכן מאוד שתאבדי את מקום העבודה שלך בגלל זה. אבל האמת צריכה להיאמר: זה מחיר שצריך לשלם. למען הנפגעות הבאות אחרייך מישהו צריך להיות אמיץ מספיק כדי לשאול אותך למה לא ברחת משם לפני האונס. רק כך תיווצר נורמה שבה אישה תוכל להתלונן על גבר על הצעה מגונה, גם בלי לתפוס אותו עם המכנסיים למטה.
