אשתו מסתגרת באגף הנפרד של הבית. האגף שבנו לילדים ולנכדים, שיהיה להם נוח כשהם באים לבקר. הכל יש שם - שירותים, מטבח ובעיקר - כניסה נפרדת. עיתונים יומיים מונחים בפתח הבית, פותחת השכם בבוקר את הדלת הצדדית, דלת שהצלמים טרם גילו, מכניסה פנימה את העיתונים. שלושה ימים לא החליפה איתו מילה. הוא יודע שהיא שם, באגף הילדים.
חורשת את החדשות, האינטרנט, הטוקבקים. את כל העיתונים והמקומונים. את כל ערוצי הטלוויזיה. בארץ, בעולם. רואה את דמותו, אינסוף פעמים רואה את דמותו. תמיד בחליפה, חולצה מעומלנת, עניבה יקרה. הולך מהר, מוקף בהם. הם, החבורה של הבוגדים. איך תנקום בהם, איך תוכל, חיים שלמים לא יספיקו. שנים, עשרות שנים שהם אדיבים אליה. "שלום", "בוקר טוב", "זאת שמלה חדשה, נכון? תתחדשי, הצבע מתאים לך, את נראית טוב היום". "איזה כיבוד הכנת הבוקר, תודה רבה, נראה מצוין". "איזו אישה יש לך", כך אמרו לו לידה, ארבעים שנה. "כן, תודה", חייך אליה בנוכחותם.
"תדאגי שעוד שעה יביאו גם ארוחת צהריים, ותסגרי את הדלת. תדפקי לפני שאת נכנסת. אמרתי לך לדפוק לפני שאת נכנסת, לא?", רעם עליה פעם לפניהם, לפני שנים זה היה, ומאז הקפידה לדפוק, לחכות, שיסיימו לסדר את כל הניירות, ושמישהו יאמר "כן", ורק אז נכנסה עם המגש והתקרובת. ומה הם עשו איתו שם, בחדר סגור, רהיטי עץ מהודרים, שטיח פרסי יקר, עשר, עשרים, שלושים שנה. מקליטים, מוחקים, משכפלים, מעלימים. מוודאים גרסאות, מכתיבים, מצפינים, מחתימים. הכל מותר, אין סייג למעשים, ובלבד שלא יתגלו.
ועכשיו כולם מדברים על מעשיו. מה הוא עשה, להן. ל-א' הזאת, ול-א' ההיא. כמה פעמים הוא עשה, פעם, אולי פעמיים. מה הסעיף, האם אפשר שיקרא בסעיף אחר. ולה, מה הוא עשה לה, על זה איש אינו מדבר. כי לה לפי החוק זה מותר, הכל מותר, היא אשתו החוקית. ארבעים שנים תמימות, ארבעים שנים, מה הוא עשה לה, יום אחר יום, 365 ימים בשנה. כמה פעמים שיקר לה. חמש או עשר או עשרים פעמים ביום. כמה זה יוצא, כבר אין לה כוח לחשב, עשרים או שלושים או ארבעים אלף. שקרים. קטנים, גדולים, בינוניים. בכל הצורות והמידות והצבעים. במתק שפתיים, בשקט, בלחש. בכעס, בצעקות. במילה אחת, בתנועת ראש. במשפטים ארוכים ובמשנה סדורה. ביחידות, באוזני ילדיה ובפרהסיה. כמה הוא שיקר לה, כמה שקרים היו בחייהם, האם אפשר לספור, הרי זהו מספר שאין לו סוף. אבל אין סעיף כזה, בכל ספרי החוקים, לשקר לאשתך.
והם, החברים, שתמיד חייכו, והודו, ואכלו, ושתו, וליקקו את אצבעותיהם, וטפחו על כרסם, והשתמשו בשירותים, ושוב הודו לה, וחיכו שתצא, ותסגור את הדלת, כדי שימשיכו. ימשיכו לתכנן עימו את השקר הבא, ולחזור על זה שלפניו, ולטוות את הבא, ולהעלים את הקודם...
