אדוארד של מדור הרכב, כמו גם במפגשים מתבקשים בינינו במסגרת העבודה, הוא אדוארד אחר מזה שיושב מולי ומספר על הילד היהודי למשפחת גרוסבאום. משהו בקליפת הסרקאזם שלו נסדק כשהוא מדבר על נעוריו, ואיזו כנות עגומה תופסת את מקומה. אחרי שנות היכרות רבות, נראה שלראשונה אני באמת מדברת עם אדוארד.
"המציאות הייתה איומה", הוא מסביר לי. "הומור עוזר לחיות. זווית סרקסטית ואופטימית מאפשרת לך להסתכל על הכול מהצד, ולא להתקפל. אגב, גם בנהיגה. את אלה שנוהגים בהקפדה 90-80 קמ"ש בצורה לחוצה, אני פוגש אחרי כן בבית החולים. בטור שלי, גם כשאני מספר על החוויות משנות הזוועה, אני צריך להתחשב בבריאות הנפש של הקורא".
אבל זו לא רק ההתחשבות בקורא. נראה שאחת ההחלטות המרכזיות שקיבל אטלר בחייו הייתה שלא להפוך ל"ניצול שואה אופייני", זה שלדבריו נושא דנ"א דפוק. מישהו שלמעשה כבר הרגו אותו. פיזית הוא עדיין חי, רק שכל ימיו הוא בדרך לקברו. "אני שונא את פוזת המסכן, למרות שכאן בארץ דווקא כשאתה מסכן יש לך זכויות נוספות. תראי מה קורה ב'אח הגדול'. יש אחת שמייללת שאין לה כסף כדי לאכול. אולי זה יגרום לאנשים לתת לה את המיליון. מצד שני, זה זיוף דוחה. מי שבאמת סובל מרעב, זה עסק אינטימי שלו. לא משהו שמספרים. בכל מקרה, הגמד ינצח. מי ייקח ממנו את המיליון?"
'
האח הגדול' מלווה את שיחתנו, עולה וצף מפעם לפעם, הפוגה קלה בין הזיכרונות הקשים. אולי כי למרות כל הביקורת שלו, אטלר אוהב לצפות בישראלים. "היה בתוכנית גבר אחד שבכה. מצחיק אותי לראות גבר יהודי בוכה. מה זה? בגטו לא בכו! אני הייתי 'ילד הגדוד' בשנה האחרונה למלחמה. הייתי הקמע של גדוד בצבא האדום. חצי מהחיילים ביחידה שלנו נפלו בקרב. היו המון פצועים, צעדנו בשלג, בהפצצות, כשאתה סוחב על הכתפיים חבר ולא יודע אם הוא חי או מת. לפעמים לא אכלנו יום-יומיים רצוף. היה בלגן גדול והמון זוועות". הוא עוצר, מורה באצבעו ואומר לאט ובהדגשה: "איש לא קיבל הלם קרב! אף לא אחד! אבל במלחמת יום הכיפורים, אני אישית לקחתי כנהג חמישה-ששה הלומי קרב. מה זה?"
אתה אף פעם לא בוכה?
"אף פעם. חוץ מפעם אחת, לפני שבע-שמונה שנים, כשהכלבה שלי מתה".
נו, ברצינות.
"גם כשהתגרשתי מאשתי הראשונה כמעט בכיתי. לא בגלל שהיא הלכה, אלא בגלל שהיא כמעט לקחה את הכלבה שהייתה לנו".
למה זה בסדר לבכות על כלבה ולא על דברים אחרים?
החיוך הסרקסטי נעלם, אדוארד של שיחתנו חוזר. "כשהתרחש המרד בגטו ורשה, בקיץ 43', הייתי עם חברים גויים שלא ידעו שאני יהודי. ראינו עשן עולה מהגטו והמון נייר שרוף עף באוויר, והם אמרו: 'תראה, היהודים נלחמים ונשרפים'. כשאתה רואה את הגטו עולה בלהבות, ואתה יודע שאבא שלך שם, כנראה נשרף, אבל אתה לא יכול להביע שום רגש כי זה יסגיר אותך - אתה יודע שכבר לא תבכה יותר לעולם".
ימים אחדים לפני שעלה הגטו בלהבות, הצטרף אטלר לקבוצת העובדים האחרונה שיצאה משם. הפועלים הסתדרו בשלשות. למרות מצוותו של אביו, אטלר לא העז לצאת מהקבוצה, ונסחף איתה ליום עבודה בבית החרושת. "תחושת העדר", הוא אומר. "נו, פייסבוק. עבדנו בבית חרושת לאופטיקה, שם שפשפנו עדשות של משקפות לחיילים, אבל בכל זאת כולנו לקחנו איתנו מעדר. זה היה סמל העבודה, כך לא פגעו בנו".
בדרך חזרה מהמפעל אזר אומץ ונמלט מהשורה, כשהוא עוד נושא עמו את המעדר. כך התגלגל לאחת השכונות בעיר, שם מצא אישה עובדת בגינת ביתה והציע לה את שירותיו כגנן. האישה לא רצתה עזרה, אבל הגישה לו מים לשתות. "היא הבינה מיד שאני יהודי", אומר אטלר. "היא אמרה: 'אל תלך עם מעדר ברחוב, יחשבו שברחת מהגטו'. עניתי לה 'מה פתאום? יש לי תעודת לידה!' ושלפתי מהכיס תעודה מזויפת שקיבלתי בגטו. 'אף ילד פולני לא מסתובב עם תעודת הלידה שלו בכיס', היא אמרה. 'את זה משאירים בבית, במגירה'. ממנה למדתי להיזהר גם בזה. היא נתנה לי לחם וחלב לדרך וקצת כסף, ואמרה שאוכל לבוא לבקר כשארצה. אחר כך שמה לי על הצוואר שרשרת של כריסטופר הקדוש, ואמרה: זה יעזור לך".
אדוארד השאיר אצלה את המעדר, ופנה משם מבלי לדעת לאן. הוא לא רצה להצטרף לאמו ולאחותו בדירה שבה התגוררו, מחשש שעובדת היותו נימול תסגיר אותן ותסכן את חייהן, ולכן הסתפק בביקורים חטופים בדירתן.
באותו ערב, כשהוא משוטט ליד נהר הוויסלה, פגש שלושה נערים פולנים שחיממו תפוחי אדמה במדורה קטנה. הנערים שאלו אותו אם יש לו כסף, והוא נתן את המעט שברשותו. בתמורה הם נתנו לו סיגרים ויין. זו הייתה הפעם הראשונה שאטלר, המלווה תמיד בעשן המקטרת שלו, עישן. הנערים, שמעולם לא גילו את זהותו היהודית, הפכו לבני האדם הקרובים אליו ביותר באותם ימים, ובמידה מסוימת הם אלה שעיצבו את אישיותו השורדת בהתמודדויות שעוד יגיעו. אטלר זוכר אותם בחום. "כל אגורה שהרווחנו, חילקנו בינינו במדויק. למעשה, חוץ מעישון סיגרים ושתיית יין זול, לא עשינו רע לאף אחד". מהנערים הללו למד איך לקפוץ מחשמלית נוסעת ("לרוץ באוויר כמו בסרטי אנימציה ולהמשיך לרוץ על הקרקע"), איך לחמוק משוטרים ("הם פחדו מהמשטרה יותר ממני"), ואיך לעשות עסקים. "זו הייתה חבורת פרחחים שנפלטה ממערכת החינוך, כיסוי מושלם בשבילי. הסבר מניח את הדעת לכך שאני לא נמצא בשעות הבוקר בלימודים".
בחיפושיהם אחר עבודה הגיעו הארבעה אל כומר שאימץ אותם אליו, הלביש אותם כותנות לבנות ארוכות, והפך אותם למשמשי הכנסייה שלו. אלא שהפרחחים לא התאפקו מלהשתובב קצת על חשבון מעסיקם הקדוש. "היינו שותים מהיין של המיסה, ואז משלימים את החסר במים", מספר אטלר בצחוק גדול. "באחת הפעמים קצת הגזמנו בכמות המים, וכשהכומר שתה מהיין, הוא מיד הבין מה עשינו וסילק אותנו משם". נראה כי הכומר הבחין במוצאו של אטלר, וביקש להגן עליו. כששלח את החבורה הסוררת, הודיע לנער היהודי: "אתה, אם יהיה לך רע, תחזור".
במקביל לעבודה אצל הכומר, השכירו הנערים סירות לשיט על הוויסלה. בשלב מסוים התגלגל אטלר לביתה של אישה שהסתירה אותו. זו גם התקופה שבה קנה את השכלתו הרחבה, כשקרא מכל הבא ליד בספרייה העמוסה שבביתה. "כל הפרוסט וכל האגתה כריסטי", הוא אומר. "אז החלטתי שאהיה כותב".
אל חבורת הנערים הוא חזר כשהתגלגלה לידו אפשרות לסחור באלכוהול. "שיווקנו וודקה מזויפת, שקשה היה לגלות בה את הזיוף, למרות כל ההקפדה על חותמות ושאר דקדוקים. דווקא כשהצלחתי להשיג וודקה מקורית, קיבלנו מכות; חשבו שזה מזויף רק משום שאיזו תווית לא ישבה טוב. אז חזרנו לעבוד עם הוודקה המזויפת".
העסק המשגשג אפשר לו להזרים כסף לאמו ולאחותו. "הייתי ביזנס-מן בן 12. אבל אז פרץ המרד הפולני, והרס לי את העסקים".