זו איננה מהפכה של אבחה אחת (אם יש כזו) אלא התפרצות מתוך תהליך בישול ארוך שמצא את עיתויו כעת. אחרי שלושה עשורים של שלטון יחיד נכפה על הנשיא להודיע על פרישתו הקרובה וביטול "תוכנית ההורשה" לג'מאל בנו.
חוסני מובארק עלה לשלטון, כזכור, מיד לאחר רצח קודמו, אנואר סאדאת במצעד יום השנה למלחמת אוקטובר ב-6 באוקטובר 1981. סאדאת נרצח בידי קבוצת קציני צבא בהנהגת סגן ח'אלד שוקי אל-אסלאמבולי, שהתבררו כחלק מקשר רחב בהרבה של ארגוני "הג'יהאד האיסלאמי המצרי" ו"אל ג'מאעה אל איסלאמיה" שחברו יחדיו לביצוע ההתנקשות (ח'אלד נמלט מכלאו לפני מספר ימים במהלך המהומות בבתי הכלא עם עוד אלפי אסירים אולם נתפס והוחזר עם נוספים בעוד השאר עדיין חופשיים).
את מובארק ניסו לחסל ארגוני הג'יהאד בעבר לפחות פעמיים ונכשלו. במצרים פועלים כיום לפחות חמישה ארגוני טרור מבית מדרשם של האחים המוסלמים. הנשק הרב שבידיהם טרם נשלף ממחבואו. זו איננה מהפכה מזוינת. עדיין לא.
מהבחינה הפוליטית, הנשיא רקח במו ידיו, שלא במתכוון, את התהליך שהוביל להתפרצות הנוכחית. למתבונן מתחת לפני השטח, הבחירות מלפני חודשיים שיקפו ברורות אמת פוליטית כואבת: היחלשות ברורה של מפלגת השלטון ה-מל"ד במקביל להיחלשות האופוזיציה הקודמת המפוצלת למפלגות קטנות רבות ומפורדת. מי שעשויים היו בהחלט לנצח היו האחים המוסלמים. אלא שהשלטון להטט בתקנות ונהלים טרם הבחירות בהם, האיסור למפלגות להציג מצע דתי. הוסף על כך את ה"שיפוץ" המוגזם של התוצאות (95% ? למל"ד?) ונקבל מה שנתפס ובצדק, בעיני האחים כפעולות להדרתם המלאה מהחיים הפוליטיים במצרים, מה שעומד בניגוד חריף לתמיכה העממית הרחבה בהם.
האחים נותרו כאופוזיציה האמיתית המשמעותית היחידה במצרים. בצד עוצמתם, המציאות שיקפה היעדר אישיות שתוכל לסחוף אחריה את ההמונים לקראת השינוי המיוחל פשוט כיוון שעדיין אין אישיות כזו. לא מחמד בדיע מנהיג האח"ס ובוודאי לא בראדאיי שנראה כמועמד לתקופת ביניים קצרה בלבד. נראה שהאחים מחפשים שותף פוליטי אשר יהיה מסוגל להסכים עימהם על אג'נדה סוציו-אקונומית (אולם לא בהכרח עם זו הדתית-ארגונית). עומר סלימאן בהחלט יכול להישב למנהיג שכזה, לתקופת ביניים עד שהאחים יהיו מסוגלים לפתח מערכת פוליטית גלויה משלהם ומתוך כך לצבור ניסיון ממשלי כלשהו בטרם יחליטו לתפוס את השלטון ממש. בכל מקרה הם כבר חלק מהממשלה החדשה.
ברחוב המצרי יודעים היטב מי העושים למענם - האח"ס. בהפעלת מערכת ה'דעווה', העוסקת בבנייה ותפעול בלתי פוסקים של שירותים חיוניים להמונים, במקומות בהם השלטונות לא נכנסים. האחים מוכיחים זאת בהפעלת בתי תמחוי, גני ילדים, בתי ספר, מועדוני ספורט וכמובן מסגדים. לרבים במצרים, חיי היום יום שלהם קשורים בעבותות חזקים לתשתית האזרחית הזו. קהיר על 18 מיליון תושביה היא ביטוי למצוקה ענקית של עניים רבים לעומת עושר מנקר עיניים של מעטים, אליטת העסקים ומקורבי שלטון. אם לא די בכך, הנה כעת התברר שהשלטון רוצה להחניק את זעקת ההמונים. אחרי שהתברר שהרשתות החברתיות באינטרנט עבדו "שעות נוספות" לתאום וכינוס ההתגודדויות וההפגנות, השלטון הגיב בעצירת התקשורת הזאת.
ניתוקן של הרשתות וחסימה ברוטלית של סיקור עיתונאי של האירועים - כל אלה נתפסו בעיני העם כאקט כוחני, ממש כמו הדיכוי המשטרתי האלים של ראשית המהומות. כעת, המוני המפגינים אינם תמימים. הם מבינים היטב שהשפע לא יזרום אל שולחנם מיד בעקבות המהפך הנוכחי. אלא שהם צועקים את תסכולם לא רק מהמצב הכלכלי אלא במיוחד מסתימת הפיות הזאת. מצרים על 81 מיליון תושביה ושלמעלה מ-80% מתקציבה הולך לכיסוי חובות, איננה במצב שתוכל להבטיח מחר בבוקר שינוי דראסטי לטובה, יהיה המנהיג החדש אשר יהיה. ההמונים יודעים זאת.
אם כך מה הם מבקשים? הם מבקשים את
כבוד האדם הבסיסי ואת זכות הזעקה על חוסר הצדק, העוול, העושק והעוני הבלתי פוסקים.
הנה כי כן מתבהרת לאט לאט התמונה: לא היה כאן תכנון מוקדם ולא מזימות פוליטיות שמתחת לשולחן. לא. זו זעקת העם למעט כבוד אדם עם קיום מינימלי: למען זכות הזעקה ו... כן, גם לחם!
