מעיון בקלסתרוני פניהם של הקהל הרב שהתגודד ברחבת הכניסה של "מרכז קריגר" בשכונת הכרמל הצרפתי בחיפה ניתן היה להגיע למסקנה הבאה: העירקים דומים!. הגברים דומים זה לזה והנשים דומות זו לזו. דפוס אחיד של קהל, שעמד בקבוצות, לבוש בבגדים דומים, ושוחח באופן זהה, באותו נימוס של מכרים שזמן רב לא נפגשו וההצגה יצרה להם את ההזדמנות להיפגש.ברחבת הכניסה הם דיברו ביניהם בעברית.
"רדיו בדאלכ" מתחיל את שידוריו באיחור של רבע שעה בלבד. התפאורה עשירה מאוד, בניגוד להצגה הקודמת. גם למשחקי התאורה יש תפקיד חשוב. סיגל שאול וקובי פאשה הופיעו. היא - בגילה הצעיר - מגלמת אם מבוגרת שבנה המזדקן, בשנות הארבעים לחייו, טרם מצא את בחירת ליבו. מנגד, את שכנתה הצעירה מגלמת השחקנית, המוכרת והלא כל כך צעירה, שושה גורן.
סיגל שאול כתבה את המחזה, כמו שכתבה את המחזה המצליח הקודם, "אנא ומראתי וסיפור חייאתי". מדהים איך ישראלית צברית כל כך צעירה הצליחה ללקט את הלהג העירקי, על ביטוייו העסיסיים, פתגמיו, האיחולים והקללות. הלהג העירקי, משולב בעברית ובביטויים ישראלים, משמש היטב את השחקנים לצורך שיקוף מדויק של ההווי הישראלי, שכן כל המחזה מתרחש ברמת גן, בזמן הנוכחי, ויכול היה בקלות להתרחש בקרב משפחות מעדות אחרות.
אבל אין כמו לשמוע את העירקית הזקנה מדברת בטלפון עם ידידה שלה המספרת לה בכאב שבנה "יצא מהארון". העירקית אף מנסה לברר עם ידידתה איך הבן ובן זוגו עושים "את זה". אין סיכוי שישנו להג או שפה אחרים שבהם זה נשמע יותר טוב...
המחזאית לא איכזבה וסיפקה את אותה סחורה שאליה הורגל הקהל בהצגה הקודמת. הקהל צחק עד דמעות. השחקנים הישראלים - כולם ילידי הארץ (וכולם צעירים מהקהל) - דיברו עירקית שוטפת. פה ושם בלט מבטא עירקי מאולץ מידי, אבל השפה הזו נשמעה כל כך חיה ותוססת בפיהם, שניתן היה להאמין בלב שלם שהם הכירו את הביטויים מעבר למחזה שכתבה שאול.
אבל אין לטעות: שאול הצעירה (בת 39 בסך-הכל) והפחות מוכרת מקרב כל הקאסט גונבת את ההצגה לחלוטין. היא כל כך משכנעת עד שניתן להאמין שהיא מגלמת את עצמה (באותו אופן בו ניתן היה להאמין שויקטור עידא גילם את עצמו בסידרה המיתולוגית "בת-ים ניו-יורק"). לו היה שם מפיק של תוכנית ריאיונות בטלוויזיה, לבטח היה פונה אליה ומזמין אותה לתוכניתו על תקן "המסעודה משדרות" העממית שתשמש כסייד-קיק למרואיינים היותר משכילים ומתקדמים.
בניגוד לדיאלוגים, העלילה רזה להחריד. לא ציפינו למשהו אחר. בהתחלה נראה כי ההצגה בונה על המוטיב של מתח בין שכנים הגרים באותו בניין. העירקים הם צעקניים, רעשניים, והעירקיות מיטיבות לבשל אך גם מיטיבות לקלל את השכן האשכנזי המתלונן -איך לא - על הרעש. צחי נוי הותיק לא מטיף ארס ובהחלט מבטא את ההרמוניה שתשרור בסופו של דבר בקיבוץ הגלויות בארצנו. הקהל גועש כשהוא נכנס לבמה, כי גם בקרב הקהל העירקי, הכוכב בהא הידיעה הוא צחי נוי.
כמו "אנא ומראתי וסיפור חייאתי", העלילה מתחילה שמח, יורדת לשפלת העצב, ומצב הרוח חוזר ומתרומם לקראת הסוף. קובי פאשה, המוכר כאיש סטנד-אפ המתבל את הצגותיו בהרבה עירקית, נכנס היטב לתפקיד הלא-יוצלח, אך ממנו פורצת הישראליות ופחות העירקיות, כפי שניתן לצפות מאדם שחי את כל חייו בארץ. הוא אינו יוזם את קטעי השיחות בעירקית, ועונה בלהג הזה רק אם פונים אליו כך. בהזדמנות הראשונה הוא עובר לעברית. גם בפיו שמה המחזאית מספר "יציאות" לא צפויות של ביטויים עסיסיים שמגלגלים את הקהל מצחוק ומהנאה.
בזמן ההפסקה, הקהל מתחיל לתרגל את העירקית שלו ולשוחח בלהג שאותו הוא קרוב לשכוח. ניכר שהם יותר מתגנדרים בידיעת הלהג מאשר באמת נזקקים לו. אבל בהחלט ניתן לומר בוודאות: השיחות בזמן ההפסקה הן בעירקית. "עיין וויין ח'לונא" (ראה היכן שמו אותנו") מתלוננת ישישה אחת היושבת בשורה האחרונה צמודה לקיר. גבר השומע זאת מבחין שיש על ידה בכל זאת מקום פנוי וזומם להכניס לשם את דודתו. אין סיכוי: האולם מלא עד אפס מקום. שני כרטיסים שהוצעו בכניסה נחטפו מייד.
בניגוד להצגות המופנות לעדות אחרות, מתגלה כי הקהל הוא ברובו המוחלט מבוגרים וקשישים. רק הם מבינים את הלהג, ואפילו הם זוכרים אותו מילדותם אך ככל הנראה לא הרבו להשתמש בו. השחקנים - הצעירים מהקהל - מזכירים לו את הוריו ואת הזקנים שהכיר בצעירותו. המחזאית מאפשרת להתרפק על העבר של ההורים ולרענן את הזיכרון בלהג העירקי, שכאמור - הוא הכוכב האמיתי של ההצגה, ומחפה היטב על היעדר העלילה.
על-רקע זה, כניסתו המאולצת של יעקב נשאווי לבמה, כביכול כדי להשתתף בחאפלה שנערכת כדי לחגוג את הבראתה של הקשישה מאיזו מחלה מינורית, מתקבלת מאוד בברכה. הקהל מכיר את שיריו של הכוכב ושר יחד איתו. הקהל מאופק, ורק צעירה אחת יוצאת ומענטזת כנגד סיגל שאול. אבל רמת העניין נוסקת. כולם מכירים הן את השירים מ"בית סבא" (ולא מבית ההורים) וגם את להיטיו החדשים של נשאווי. יעקב נשאווי לא שר בלהג עירקי. הוא שר בערבית הספרותית העשירה בה נכתבו השירים בעירק.
זוהי ערבית ספרותית המאפיינת את עירק ולא את שאר ארצות ערב. הקהל מכיר את כל המילים אך ספק אם מבין אותם, שכן הן שייכות לרובד לשוני גבוה ופחות מקובל. גם שיריו העכשוויים של נשאווי נכתבים בקפידה ברובד זה. משקלה הרב של הופעתו של נשאווי בהצגה נראה בהחלט מוצדק בשל ההנאה שניכרת על פני הקהל.
לקהל ישנה מעורבות רבה בהצגה. השפה שנשמעת "כמו בבית" גורמת לקהל לחוש כמו בבית. מידי פעם נשמעות צעקות כלפי השחקנים. מייעצים להם איך לנהוג, ולעיתים מתקנים פניני לשון. ביטויי הסכמה נשמעים ברמה כאשר הגבר זועק שהוא מחפש אישה "שתדע לשרת אותי" וכשאישה אומרת "אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת".
בשלב מסוים מתקלקל המיקרופון האלחוטי. שאול עוברת למיקרופון ידני אותו היא מחזיקה בטבעיות ומדברת אליו באופן המערפל את קיומו, והתקלה חומקת מעיני הקהל לאורך כל ההצגה.
בהצגה הזו ובהצגה הקודמת מיצתה שאול את כל מלאי העירקית שקיים עדיין בחברה הישראלית. הלהג העירקי אינו חי ותוסס. עבודת המחקר היסודית שלה דלתה גם ביטויים שלא כולם הכירו. האם המחזאית המוכשרת תפרוץ את גבולות הז'אנר העדתי?
ההופעה הבאה באזור חיפה: 28.3, בית נגלר. ההופעה הבאה ב"מרכז קריגר" היא ב-27.6.
