הקונצרט של תזמורת "הקמארטה" יחד עם להקת הזמרים "רוסטבי" מגאורגיה היה רק אחד מאירועי התרבות שגדשו את החודשיים הראשונים של שנת 2011 בירושלים. הבאתם ארצה התאפשרה ביוזמתו של אחד מטובי מלחינינו, יוסף ברדנשווילי, המקיים קשרים הדוקים עם ארץ מולדתו. התוכנית המפתיעה של הקונצרט הייתה בלתי שגרתית ומאוד מוצלחת. התברר כי באך, המוזיקה העממית הגיאורגית ויצירתו של ברדנשווילי משתלבים מצוין. כרגיל, התזמורת ניגנה היטב את הקונצ'רטו הברדנבורגי החמישי, ושוב הוכיחה כי ניתן לנגן את באך בכלים מודרניים כאילו אלה כלים בני התקופה. אבל, במרכז התוכנית הייתה כמובן הלהקה בת עשרת הגברים, ששרו שירים עממיים – חלקם בני אלף שנים ויותר. איני מסוגל לתאר במילים את יופי שירתם ומנעד הצליל מפיאניסימו כמעט חרישי עד לעוצמה כזאת שנדמה היה כי תקרת אולם "הנרי קראון" תיפול עלינו, וזה כמובן ללא שום שימוש במערכת הגברה. הם לקחו גם חלק מרכזי ביצירתו של יוסף ברדנשווילי ("עת לאהוב") שהתקבלה בתשואות, ובצדק. ברדנשווילי ניצח בעצמו הן על יצירתו והן על המוזיקה המקסימה של מורהו, סולטן צינצדזה, המבוססת על הפולקלור הגיאורגי. אחרי תשעה קונצרטים בארץ, חזרה "רוסטבי" הביתה עם זכרונות טובים ביותר מקהל מאזיניהם הישראלי.
אפילו ליסט לא קשה לו
בפברואר, התקיים בבנייני האומה רסיטל של הפסנתרן היהודי יליד מוסקבה, והיום בעל נתינות בריטית, יבגני קיסין. הרסיטל היה חלק ממסע קונצרטים עולמי שקיסין, אחד הפסנתרנים החשובים בעולם, מציין בהם את יום הולדתו ה-40, ומן הראוי לציין – גם יותר ממחצית יובל של נוכחות מרכזית ביותר על הבמה הבינלאומית. התוכנית הייתה מורכבת כולה מן המוזיקה של פרנץ ליסט, שהשנה ימלאו 200 להולדתו. למרבית חובבי המוזיקה קשור שמו של ליסט בווירטואוזיות פורצת גבולות. אבל כאן היה ליסט אחר – מלחין עמוק, לירי, טראגי, מרגש. למעלה מאלפיים איש שמילאו את אולם בנייני האומה, שכחו את הקשיים הטכניים העצומים שמציבה יצירתו של ליסט, כי עבור קיסין הקשיים הללו פשוט אינם קיימים. מבחינתו, יש רק מוזיקה גדושה רגשות, פיוטיות ומחשבות. נפלא!
שבוע אחרי הרסיטל של קיסין, שוב משך אליו אולם בניני האומה אנשים רבים, והפעם היה זה יריד הבינלאומי ה-25 לספרים. במסגרתו היו אירועים רבים שמשכו קהל רב, ונכחו בו אורחים חשובים, ביניהם איאן מקיואן, החתן הטרי של פרס ירושלים לספרות. אותי מטבע הדברים עניין הדוכן הרוסי שבו בלטו שני מוציאים לאור המתמקדים בנושאים יהודיים: "גשרי תרבות", שמרכזה בירושלים, הציגה מגוון רחב של ספרי דת ופילוסופיה יהודית. עניין רב עורר ספרו של פרופ' משה אידל על הקבלה. ההוצאה לאור המוסקוואית "טקסט" הציגה עשרות ספרים של סופרים יהודיים בכלל וישראלים בפרט. אנשי "טקסט" סיפרו, כי יש ברוסיה ביקוש רב מאוד לספרים אלה ולאו-דווקא רק בקרב יהודים.
האירוע החשוב ביריד היה כמובן ביקורו של הסופר והמדען המהולל אומברטו אקו. לשיחתו עם א.ב יהושע הקדימו אנשים לבוא, כך שכבר שעה לפני התחלת השיחה, לא נותר ולו מקום ישיבה פנוי אחד, ואנשים התיישבו על המדרגות סביב "הקפה הספרותי" וברור למה. פרופ' אקו, מומחה לימי הביניים ולסמיוטיקה, החל בשנות ה-50 לחייו לכתוב רומנים. ספריו מודפסים ברחבי העולם במיליוני עותקים ובעשרות שפות. רק לאחרונה יצא לאור הרומן השישי שלו, "בית הקברות של פראג", והסופר בן ה-79 בא לדבר בעיקר על הספר הזה שנושאו – האנטישמיות. העלילה מתרחשת במאה ה-19, וסמיוני, גיבורו השלילי כמובן, הוא שזייף את הפרוטוקולים של "זקני ציון". שאלותיו של א.ב יהושע היו ארוכות כאורך הגלות ועוררו אי-נוחות בולטת אצל הקהל. יהושע אמר כי אומנם הספיק לקרוא בתרגום לצרפתית רק חלק מן הרומן שעליו נסב הראיון ( מדוע לא את כולו? האם אקו לא די ראוי לכך שהסלבריטאי הישראלי יקדיש לו את המאמץ?) במפגש התקבל הרושם המביך, כי חוץ מחלק מן הרומן "בית הקברות של פראג", והרומן הראשון של אקו, "שם הורד", לא קרא א.ב יהושע דבר מיצירותיו האחרות של הסופר האיטלקי. תשובותיו של פרופ' אקו היו ברורות, מבריקות, ולהבדיל מהשאלות שהופנו אליו – תמיד לעניין.
למרבה הצער בלטו בהיעדרם, כאן כמו גם ברסיטל של קיסין, שני אנשים שהיה עליהם להיות נוכחים – שרת התרבות
לימור לבנת ושר ההסברה
יולי אדלשטיין. הצמרת הישראלית בחרה להפגין באותו זמן את נוכחותה במגרש אחר – מגרש הכדורגל: נשיאנו
שמעון פרס ביקר במגרש האימונים של ריאל מדריד, הצטלם עם השחקנים ואפילו קיבל חולצה של הקבוצה עם שמו עליו. כנראה, שכח כי אפילו במדריד עצמה יש שתי קבוצות כדורגל נוספות, שאוהדיהן מטבע הדברים שונאים את ריאל, שלא לדבר על קטלוניה ועל אזורים אחרים של ספרד. נראה כי קברניטינו שכחו כי בימים אלה, כאשר ישראל מושמצת ומוחרמת בעיקר בחוגים האקדמיים, אנו זקוקים נואשות לתמיכתם של אנשים כמו אקו וקיסין – שניהם תומכים מובהקים במדינת ישראל. דעת הקהל מעוצבת לא מעט באקדמיה ובאמנות, והדמויות המשפיעות על השיח הציבורי הם דווקא סופרים כמו אקו ומוסיקאים כמו קיסין, המבקרים בארץ ומתראיינים לתקשורת, ולא כדורגלנים כמו איקר קסיאס וסמואל אטו, ה"מבקרים" אצלנו רק דרך מסכי הטלוויזיה.
