סיטואציה היפוטתית: העובדות הסוציאליות שמרוויחות פחות מ-5,000 שקל לחודש ולעתים גם שכר רעב של ממש, על עבודה מהקשות במשק, מחליטות לשבות עד שששכרן לא יעלה לכזה שלפחות מתחיל להעריך את מיומנותיהן כראוי - כ-12 אלף שקל בחודש. זה לא קורה, תודות לבנימין נתניהו שאוטם את לבו, והן נאלצות להפסיק לעבוד, פונות למגזר הפרטי המתגמל והופכות להיות אלון גל. הנזקקים לשירותיהן יוצאים לרחובות, בלי אף עוזר ומושיע בעולם, מלבד עמותות חסד פרטיות שנשענות על תרומות תודות לטוב לבו של הפריץ, כלומר קפריזות רגעיות של ארקדי גאידמק לסוגיו, וכאלו שלא מגיעות בגין היחלשות התורם העקרי - המעמד הבינוני שנפגע בידי מחירים שעולים בצורה לא פרופרציונלית לשכר הממוצע במשק, ומציבים את פשוטי העם בפני דילמה של תרומה או מצרכים הכרחיים. נפגעי שירותי הרווחה משליטים פשע, והרחובות מתחילים להתנהל על-ידי כנופיות רחוב. את קרבות הרחוב צריכה לפתור המשטרה. אך אבוי, כשניסתה המשטרה לצרף לפני כמה שבועות 1,600 שוטרים חדשים לשורותיה רק 100 הסכימו, בגלל המשכורות המגוחכות. למשטרה לא יהיו תקנים לעצור את הפשע, שנפגעיו יעברו לבתי החולים. אך אבוי בשנית, בבתי החולים מתלוננים על מחסור במיטות, מחסור ברופאי מיון, רופאים שמוכרחים לעבוד במרפאות פרטיות ולתת עדיפות לתיירות רפואית ולחולים מחו"ל כדי להרוויח. אם חלק מאותם הפושעים יצליחו להיתפס בידי האין-משטרה, הם יעמדו מול שופטים חסרי-אונים ומתאבדים בגלל 183 תיקים ביום. את האנרכיה שמתחילה להשתרר, תודות להפחדה המונית של העם, שאת ניצניה ניתן לראות כבר כיום בשלל תשדירים שטוענים כי 'ישראל מתייבשת', ושעלינו להיזהר מרעידות-אדמה, כי כידוע, רעידות-אדמה הן דבר מסוכן, משתיק מנהיג עתידי שמאחד את העם סביב אויב משותף, בין אם הוא הסכנה שבצעצועי גומי שמיוצרים בסין, או לחלופין, האויב הפלשתיני שאחראי על התמוטטות המשק. את העם שיוצא לרחובות הוא משתיק באמצעות הקפיטליזם שהביא לו שליטה מוחלטת על כלי התקשורת תודות לחבריו הטייקונים, ו'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' הופכת אט-אט לדיקטטורה שמביטה נכלמת בשכנותיה המתפתחות. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, ראש המדינה, שניתן למצוא פסלי ענק שלו בכל קרן רחוב ושמו משתרבב גם להמנון הלאומי, מחזיק בהון של 70 מיליארד דולרים, ושלום למובארק. העם מתחיל להתקומם באמצעות תחליף הפייסבוק של אותה התקופה. מהפכת היסמין מגיעה באיחור קל גם לארץ הקודש. ואם כבר קודש, הביטוי 'את עושה עבודת קודש', הפך שווה ל'את הפראיירית היחידה שמוכנה להתנדב כתחליף למערכת מקולקלת' (מופרטת, ליתר דיוק). כמו שאומרים העובדים הסוציאליים - עם עבודת קודש לא גומרים את החודש. לפעמים אני מייחל שארגוני ההתנדבות ישבתו גם הם, רק ליום אחד, ואז תיחשף במערומיה המדינה שהאצילה סמכויות לכל מי שמוכן לקבל, ולא עשתה בעצמה דבר למען אזרחיה. רק יום אחד בו העניים שתלויים בארגוני רווחה כדי להתקיים יאמרו למדינה שהיא זאת שצריכה לכלכל אותם, ולא נדיבותו ולהיטותו ליחסי ציבור של הארקדי התורן. בחזוני, אני רואה ישראל בה - כמאמרו של מאיר שלו "היו ימים שבהם שר החינוך גר בדירת שיכון אבל הייתה אחות בבית ספר לכל מקרה" - השלטון נגיש והחופש אליו חותר הקפיטליזם מושג מנקודת פתיחה שווה ולא כמו - בציטוט נוסף מפיו של ג'ון סטיינבק - "ארה"ב היא ארץ בה אתה חופשי כל עוד יש לך כסף לשלם על זה". הקפיטליזם הפסיד במצרים, בלוב ובתוניסיה. הגיעה העת להחזיר את המצב לקדמותו ולהפוך את ישראל למדינה שהפסיקה לאכול את יושביה, כבימי קדם.