|
|
| הוצג בפני שופטיו של דמיאניוק מסמך האומר מפורשות כי למעשה, על יסוד קנוניה בין הפרקליטות האמריקנית לתביעה הישראלית, מסרבים האמריקנים לגלות חומר ראיות שיהיה בו כדי לפגוע ולטרפד באסטרטגיה של התביעה הישראלית, אסטרטגיה שהייתה, כזכור, גרדום | |
|
|
|
אולם זהו רק קצה הקרחון, באשר לסירוב של שופטיו של דמיאניוק באולם התיאטרון בבנייני האומה לברר את העובדות, בטרם גרדום. לבית המשפט הוצג מסמך פנימי של הפרקליטות האמריקנית משנת תשמ"ו (1986) - שאיש לא כפר באמינותו - ובו נאמר מפורשות שהפרקליטות האמריקנית לא תמסור למשפחת דמיאניוק את כל חומר הראיות שברשותה, היות ש-"Concern over the intergrity of the Israeli prosecution-release of our material now would, in all probability, reveal (and could easily undermine and prejudice) the Israeli prosecution strategy". ובתרגום לעברית: בשל "דאגה ליושרתה של הפרקליטות הישראלית, מסירת החומר שבידנו כעת יגלה על-פי מרב ההסתברות ויוכל בנקל לטרפד ולפגוע באסטרטגיה של התביעה הישראלית".
הנה כי כן, הוצג בפני שופטיו של דמיאניוק מסמך האומר מפורשות כי למעשה, על יסוד קנוניה בין הפרקליטות האמריקנית לתביעה הישראלית, מסרבים האמריקנים לגלות חומר ראיות שיהיה בו כדי לפגוע ולטרפד באסטרטגיה של התביעה הישראלית, אסטרטגיה שהייתה, כזכור, גרדום עכשיו. למרבה התדהמה, עיני שופטיו של דמיאניוק אומנם רואות, אולם לשונם דבקה לחיכם ועטם נעלם ונדם. אכן כפי שהח"מ כתב בספרו בהקשר זה: "תם ונשלם והגרדום מוכן".
אולם, לשיא מגיע אדון לוין במאמרו, בטענתו המבישה כי הייתה זו התביעה הישראלית שחשפה כביכול את חומר הראיות שהביא לזיכויו של דמיאניוק. לא מניה ולא מקצתיה.
את קיומו של תיק שלם המכיל את מכלול חקירות הקג"ב בעניינו של "איוון האיום" האמיתי, קרי, איוון מרצ'נקו ולא הקורבן של משפט הראווה בבנייני האומה, גילה הח"מ במסע רצוף הרפתקאות בסתיו תשנ"א (ספטמבר 1990) בברית המועצות, וזאת בעקבות מסע שקדם לו בחצי שנה לפולין. הדברים מפורטים בפרוטרוט בפרק י"א בספרו של הח"מ "פרשת דמיאניוק - עלייתו ונפילתו של משפט ראווה".
שבועיים לאחר מכן, עם שובו של הח"מ ארצה, התקיימה פגישה עם התובעים שקד וביינוול בכיכר אתרים בתל אביב ובמהלכה פירט הח"מ באוזניהם את כל העובדות נשוא הראיות הקיימות בברית המועצות - תוך ציון מפורש היכן הראיות נמצאות - והמראות באופן חד-משמעי כי "איוון האיום" איננו דמיאניוק אלא איוון מרצ'נקו.
כחודשיים לאחר מכן, הודיע לח"מ יו"ר הוועדה לזכויות האדם של הפרלמנט האוקראיני, אלכסנדר יימטס, כי נאמר לו מפורשות על-ידי אנשי הקג"ב, שכתוצאה מלחצים המופעלים על-ידי מדינת ישראל, אין מאפשרים לו לצלם עבורנו את חומר הראיות בתיק הנ"ל הנמצא בארכיב המרכזי של הקג"ב באוקראינה. מספר ימים לאחר מכן בישר הנ"ל בשמחה רבה לח"מ, כי הצליח בכל זאת לקבל היתר ולהעתיק תקצירים מכמה וכמה עדויות של וואכמנים מטרבלינקה מתוך אותו התיק של הקג"ב, לרבות חשיפת תמונתו של איוון מרצ'נקו, שהוא על-פי כל אותן עדויות, "איוון האיום".
רק לאחר כל אלה נסע שקד בשלהי דצמבר 1990 למוסקבה. כשחזר, הודיע לבית המשפט העליון כי כל טענות הח"מ בדבר קיומו של תיק חקירה על הקג"ב, שעל-פי כל העדויות שבו, אכן איוון מרצ'נקו הוא "איוון האיום", הן נכונות. בעקבות זאת דחה בית המשפט העליון את המשך שמיעת הערעור עד להגשת כל תיק הקג"ב שענייננו איוון מרצ'נקו הוא "איוון האיום", לתיק הערעור של דמיאניוק.
ויודגש!: שום כלי תקשורת ישראלי - לרבות העיתון " גלובס" בו אדון לוין נהג לשפוך מעטו את הגיגיו - למעט "העולם הזה", לא הסכים לפרסם, את תקצירי העדויות שאלכסנדר יימטס שלח אל הח"מ מקייב, תקצירי עדויות שקבעו חד-משמעית שאיוון מרצ'נקו הוא "איוון האיום". תקצירי עדויות אלה פורסמו בכל כלי התקשורת המרכזיים בעולם, למעט דפי ומרקעי התקשורת הישראלית הממוסדת והמושחתת.
|
|
האיש שטען להרג "איוון האיום"
|
|
|
לבסוף, גם הניסיון לזרוק אל עבר הח"מ בוץ, באמצעות ציטוטים מפסק הדין של בית המשפט העליון בנוגע ל"נימה לעגנית כלפי ניצולי השואה", קרי - עדי הזיהוי חסר-השחר שזיהו למרבה הלעג את דמיאניוק כ"איוון האיום", תוך הפניה ספציפית לאחד מהם, רוזנברג, גם בכך אין כדי להחזיק ולו טיפה אחת של מים.
בסיכומיו של הח"מ בבנייני האומה, כמו גם בטענותיו בבית המשפט העליון, נאמר מפורשות כי דברי העד רוזנברג לא היו אמת. אמירה זו נאמרה על יסוד כך שרוזנברג שזיהה את דמיאניוק באופן "דרמטי" באולם בית המשפט העליון כ"איוון האיום" - על-פי צורת עיניו של דמיאניוק - הוא בדיוק אותו רוזנברג שבשנת תש"ו (1946) כתב מסמך ארוך בן 64 עמודים ביידיש, שבסיומו הוא מתאר כיצד הוא אישית הרג את "איוון האיום" בטרבלינקה ביום 2.8.1943?!?! מסמך זה, הפרקליטות הישראלית נמנעה בכוונת מכוון מלהציג כראיה, אף כי ביקרה לצורכי איסוף חומר ראיות ב"מוזיאון היהודי ההיסטורי" בוורשה לפני תחילת משפחו של דמיאניוק, והופנתה על-ידי מנהל המוזיאון לקיומו של המסמך בתוך ארכיב המוזיאון. הח"מ הצליח לשים את ידיו על מסמך זה ואף לצלמו ולהגישו כראיה במהלך הסיכומים בבנייני האומה, אך ורק באמצעות מתן שוחד למנהל המוזיאון המושחת.
הנה כי כן, "מאמרו" של לוין חייב ליצור תובנה בעיני כל משקיף אובייקטיבי מן הצד, שבניגוד ללוין מתמצא בנבכי "פרשת דמיאניוק", כי עסקינן בגיבוב מילים חסר יסוד.
|
|
|
| מאחר שהזיכוי היה מן הספק בלבד, בו ביום שניתן פסק הדין הגדרתי אותו כ"עיוות דין חמור יותר מאשר פסק הדין המרשיע". בתגובה, הממסד המשפטי המתוסכל - על יסוד החלטה בבג"צ שלדיוניו איש לא טרח להזמין את הח"מ - העמיד את הח"מ לדין משמעתי, בבית הדין של הלשכה | |
|
|
|
אך גם בכך לא סגי. משפט הראווה של דמיאניוק לא היה בשום פנים משפט שבו נשלח - בערכאה הראשונה - אדם חף מפשע לגרדום במקום בחזרה לביתו, עקב טעות בזיהוי כפי שקבעה בסופו של יום ערכאת הערעור. המשפח שנעשה לדמיאניוק, כל כולו יסודו בעלילת דם בזויה. עובדה מחרידה זו, נקבעה באופן חד-משמעי כשלושה וחצי חודשים לאחר זיכויו של דמיאניוק, וזאת על-ידי בית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות הברית בעיר סינסינטי שבמדינת אוהיו בסתיו תשנ"ד (ביום 17.11.93) וזהו דברו של בית המשפט האמריקני:
"As early as 1978 or 1979, the government had information from official sources within the Soviet Union indicating that there were two Ukrainian operators of the gas chambers at Treblinka, Ivan and Nikolai, and that Ivan Grozny ("Ivan the Terrible") was a man named Ivan Marchenko, not Ivan Demjanjuk". ובתרגום לעברית: "עוד בשנת 1978 או 1979 היה לממשל מידע ממקורות רשמיים בברית המועצות, המצביע על כך שהיו שני אוקראינים שהפעילו את תאי הגזים בטרבלינקה, איוון וניקולאי וכן ש'איוון האיום' היה אדם ששמו איוון מרצ'נקו ולא איוון דמיאניוק".
וכן נקבע על-ידי בית המשפט בארה"ב כי: "The OSI attorneys acted with reckless disregard for their duty to the court and their discovery obligations, in failing to disclose at least three sets of documents in their possession before the proceedings against Demjanjuk ever reached trial". ובתרגום לעברית: "פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מחובתם לבית המשפט ומחובתם בהליכי גילוי המסמכים, בכך שלא גילו לפחות שלוש קבוצות של מסמכים שהיו ברשותם, עוד לפני שהחלו הליכי המשפט עצמו נגד דמיאניוק".
ולכן פסק בית המשפט האמריקני: "...We hold that the OSI attorneys acted with reckless disregard for the truth and for the Government's obligation to take no steps that prevent an adversary from presenting his case fully and fairly. This was fraud on the court in the circumstances of this case". ובתרגום לעברית: "אנו קובעים כי פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מן האמת ומחובתו של הממשל שלא לנקוט כל צעד שימנע את הצד שכנגד מלהציג בבית המשפט את עניינו באופן מלא והוגן. בנסיבותיו של תיק זה, הייתה זו מרמה כלפי בית המשפט".
ומסקנת בית המשפט לערעורים פדרליים בארה"ב מכל האמור לעיל: "For reasons set out herein, we vacate the judgment of the District Court in the extradition proceedings on the grounds that the judgments were wrongly procured as a result of prosecutorial misconduct that constituted fraud on the court". ובתרגום לעברית: "בשל הסיבות המפורטות לעיל אנו מבטלים את פסק הדין של בית המשפט הפדרלי המחוזי ואת פסק דינו של בית משפט זה בהליכי ההסגרה על יסוד כך ששני פסקי הדין ניתנו בטעות, כתוצאה מתפקוד קלוקל של הפרקליטות, היוצר בנסיבותיו של תיק זה, מרמה כלפי בית המשפט".
עד כמה חסרי שחר - בלשון המעטה דהמעטה - נראים הדברים המצוטטים ב"מאמר" מפסק הדין של בית המשפט העליון, לפיהם עדויות עדי הזיהוי שזיהו את דמיאניוק הן אמינות ומשכנעות ביותר עד כדי כך: "שלא היינו רואים מקום להתערב במסקנות שהוסקו בערכאה הראשונה בעניין ההרשעה בדין".
דא עקא שתיק הקג"ב בעניינו של "איוון מרצנקו", הוא "איוון האיום", גורם לאותן עדויות "אמינות ומשכנעות" להיראות בפועל כ"חוכא ואיטלולא". לכן נאלץ בית המשפט העליון, על אפו וחמתו: "להתערב במסקנות שהוסקו בערכאה הראשונה בעניין ההרשעה בדין" להפוך אותן ולבטל אותן ולזכות פה אחד, את הקורבן דמיאניוק.
מאחר שהזיכוי היה מן הספק בלבד, בו ביום שניתן פסק הדין הגדרתי אותו כ"עיוות דין חמור יותר מאשר פסק הדין המרשיע". בתגובה, הממסד המשפטי המתוסכל - על יסוד החלטה בבג"צ שלדיוניו איש לא טרח להזמין את הח"מ - העמיד את הח"מ לדין משמעתי, בבית הדין של הלשכה. אולם, גם כאן יצא הממסד המשפטי וידיו על ראשו, היות שהח"מ זוכה פה אחד על-ידי שלושת הדיינים. בכך תם ונשלם "יום הכיפורים" של הממסד המשפטי הישראלי - והאמריקני - במשפח דמיאניוק.
|
|
