מוסר הציונות

ובכן, בעודי עומד על המשמר באותו ערב יום-עצמאות וחושב על דבריו של בן-שיחי, הרובה שבידי לפתע נעשה מאוד מוחשי, וידעתי את אשר אשיב לו: אתה טועה. בזכות הציונות, בזכות מדינת ישראל, שואה לעולם לא תהיה. מצדה אומנם תיתכן, אבל כצאן לטבח שוב לא נלך. זה נכון שהחיים והמוות אינם בסופו של דבר בשליטתנו, אך החירות הרוחנית לחיות ולמות בכבוד תמיד תהיה שלנו אם רק נכיר בעליונותה על פני כל השאר. ואת זה הבין גם מנהיג הקנאים במצדה, והוא הסביר לקהילתו הנצורה: אין זו טרגדיה ליפול כעם לוחם לצדק – טרגדיה הם חיי עבדות בשירות פסיבי של הרוע. האבחנה הפילוסופית הזו בין החופשי והמשועבד, אז כהיום, היא הכרחית לעם ישראל היושב בציון. בשל היעדרה של אבחנה זו, נוצר היפוך מוסרי מוחלט בתודעת העם. דוגמה אחת לכך היא ההתנהגות הציבורית סביב פרשת גלעד שליט. אין זו טרגדיה, עלינו להבין, כשחייל נופל עבור ארצו. גלעד הוא לוחם ואיננו ילד, והוא נשבע להקריב את חייו למען עמו – כמו למען כבודם של הקורבנות של הרוצחים הנדרשים בעבורו; או למען בטחונם של האזרחים הישראלים שיהיו בסכנה, כאשר רוצחים אלה ישוחררו בעדו. אך מה שטראגי זה שהאויב מחזיק באחד מאיתנו בתנאים בלתי אנושיים, ואנו איננו עושים דבר, ואנו סופגים את הלעג והבושה וההשפלה, ואף שוקלים כניעה לסחטנות של שונאינו, כאשר ברור שבכוחנו למחות את שוביו של גלעד מעל פני האדמה ולשים קץ לחטיפות של חיילינו אחת ולתמיד, אם רק נאזור אומץ ונעשה מעשה. לא, אין זו טרגדיה כשחייל נופל עבור ארצו. אומנם יש בכך עצב רב, אך גם גבורה וחן ונחמה. מה שטארגי ובלתי נסבל זה כשילדה קטנה חוזרת לביתה כדי לגלות ששני הוריה ושלושת אחיה הקטנים, ביניהם תינוקת בת כמה חודשים, נטבחו בשנתם. והנה לכם ביטוי נוסף להיפוך המוסרי בעם: פוליטיקאים אוטופיסטיים, מבשרי מזרח תיכון חדש, הבטיחו לנו בילדותנו שכשנגדל לא נצטרך להתגייס לצבא, כאשר זוהי הבטחת-שווא לגבי משהו שאיננו באמת בשליטתנו, שהרי דרושים שניים לטנגו – נחוצה הרמוניה בין הצדדים הרלוונטיים על-מנת לכונן שלום של חוץ - ואין אנו יכולים לשלוט במאווייהם של אויבינו. אף על-פי כן, זה מה שהמחנה ה"שפוי" וה"פרגמאטי" מתיימר להגשים, בעוד שמה שמנהיגינו כן יכולים ומחויבים להבטיח לעם ישראל אינו נתפש כיעד ריאלי, בלשון המעטה: שמעתה והלאה אף יהודי לא יפול שוב כקורבן, לעולם. דבר זה אכן בשליטתנו כי שלום של פנים תלוי רק בנו, אך משום מה דווקא כאן ישנה השלמה פסיבית עם המציאות הנוכחית. אנו תולים את תקוותינו בחיצוני הבלתי נשלט, כלומר ברצונם הטוב של שכנינו הערבים, אבל אין לנו אמון במה שאכן שלנו ובידינו, דהיינו בכוחנו להביא את השלב הסופי במהפכה הדמוגרפית הציונית, ולשים קץ סוף-סוף לקורבנוּת היהודית באופן חד-צדדי על-ידי הרחקת החזית ממפתן דלתנו אל הגבולות המינימליים הראויים - לנהר הירדן, לחצי האי סיני ולרמת הגולן - שאז נהיה למדינה נורמלית עם חזית ועורף, עם גבולות וארץ, כאשר כיום כל המדינה היא חזית וגבול משום שאויבינו נמצאים לצידנו ובינינו. האם זה באמת נעלם מאיתנו שביום שרק נחליט "די!" יבוא לבסוף הקץ להשפלה והרדיפה של עם ישראל? לידת המדינה היהודית הייתה אמורה לבשר את הקץ הזה ואת התגשמות החלום בן שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, אך בפועל, בגלל המינימליזם הציוני וחלקיוּת הגאולה, עדיין סבל ובושה ואימה מנת חלקנו. אך ביום שנתפכח, חיילים לא יחששו עוד לקחת טרמפ הביתה, הורים לא יפחדו שוב להפקיד את ילדיהם באוטובוס לבית הספר, ולא יישארו שום שטחים-מסוכנים-ליהודים, כיסי יודנריין, בתוך ארץ ישראל. מובן שמלחמות תמיד תהיינה, כפי שהיו משחר ההיסטוריה, ובשום אופן אין לנו רשות להבטיח לילדינו שלא יתגייסו לצבא. תמיד נצטרך לשלם בעד חירותנו בדם, אך בהבדל מהותי אחד: כלוחמים על הגבולות ולא כקורבנות בלב הארץ. זהו מוסר הציונות. בתפישת העולם של עמנו ישנה המעטה חולנית של העצמי לכדי נקודה חסרת חשיבות, והעצמה והדגשה של השחקנים האחרים בחיינו כענקים שאנו לכאורה נתונים לחסדיהם ושגיונותיהם. אי-שם אי-מתי שכחנו את מהות הציונות, שכחנו שלא באנו הנה כדי לעשות שלום עם אויבים. לא באנו הנה כדי להיות אהודים על שכנינו או על העולם. לא באנו הנה בשביל להגשים את חזון אחרית הימים שרק בידי המשיח להגשימו. באנו הנה רק כדי לתבוע חזרה את חלקתנו הקטנה על פני הארץ, ובידיעה – שנרכשה בדם שנשפך בנכר – שהפופולריות או השלום הבלתי נשלטים אינם ערכים עליונים: מעליהם הצדק, כבודנו וחירותנו, שאם רק נתנער ונקום ונתעורר, בידינו לקיימם, משום ששלנו הם, ולא של אף אחד אחר.